מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 7

החברתי, המשפטי, הציבורי והתקשורתי יש השלכות קשות על נפגעת, לעתים - קשות יותר מהפגיעה עצמה. "ראינו בתקשורת שעושים דברים לא מוסריים, גם אם חוקיים. למשל, אונס קבוצתי . מישהו הדליף לעיתון 12 של נערה בת התכתבות פייסבוק בין הנערה לבין הנערים, שמראה כאילו היא רצתה את זה. יצרו לה תדמית שלילית. העיתונאי לא מתאר לעצמו את ההשפעה על הסביבה הקרובה - טראומה חוזרת וקשה. החלטנו להיפגש עם כלי התקשורת, כדי שיבינו את המשמעות. בשבילם זה עוד אייטם, אבל מה המשמעות הפסיכולוגית? "ארגון הגג של מרכזי הסיוע שואף לגייס את העיתונאים והעורכים כדי שיימנעו מכתיבה שתגרום נזקים נוספים וכדי לתת קווים מנחים לסיקור חדשותי לא פוגעני במקרים של פגיעה מינית של מי שבחרו להתראיין ולהיחשף. האיגוד יוזם סדרת פגישות עם עורכים בתקשורת כדי להציג עוד על הקוד האתי לפניהם את הקוד ( ראו בכתבתה של עו"ד עופרה המתגבש בן מאיר בגיליון זה): לעתים הנפגעות מרגישות שהתקשורת רודפת אחריהן; מתקשרים אליהן הביתה, לאנשים שמכירים אותן, שואלים שאלות שהן לרוב פולשניות מאוד, ומנסים להשיג כמה שיותר מידע עליהן. החוויה הזאת מעצימה מאוד את תחושת החודרנות, שגם כך היא חלק בלתי נפרד מהטראומה, ואת התחושה שהפגיעה שלה לא נגמרת. אין לה אפשרות להתחיל להתמודד עם מה שעבר עליה, כי היא כל הזמן מתמודדת עם הצורך להדוף את החודרנות. לדעתה של סוליציאנו לעיתונאים יש מחויבות לרייטינג ולא תמיד הם רואים את האדם שמאחורי הסיפור ואת הנזק הפסיכולוגי. סוליציאנו אינה מתנגדת לסיקור נושא הפגיעות המיניות, כמובן: "יש הבנה שפגיעה מינית בילדים היא דבר איום

ונורא. צריך לסקר את זה, אבל לא בצורה שתגרום טראומה נוספת. כיוון שלא כל דבר אפשר לעגן בחוק, אנחנו שואפים להסביר את הגבול בין הצהוב לפוגעני. הגבול הזה נחצה פעמים רבות". מה דעתך על פנייה של נפגעת לתקשורת? "בפגיעה מינית יש אובדן שליטה על הגוף, בלי יכולת לעשות משהו. כשיש מתלוננת עם כוחות, שהנושא מעובד אצלה, שמעוניינת לרתום את התקשורת למאבק, להחזיר לעצמה שליטה, זה גם יכול לעזור לה, כל עוד הסיקור הגון. גם זה קורה מעת לעת. למשל, יש עכשיו בפייסבוק קמפיין של דורית אברמוביץ, קורבן גילוי עריות, . היא הגישה תלונה נגד הוריה על 46 בת גילוי עריות והזנחה. היא משתמשת רבות בתקשורת וברשת כדי לקדם את הנושא. היא שולטת בחשיפת המידע, זה בעמוד הפייסבוק שלה. אבל היא לא משקפת את המסה הקריטית. בזכות הרשת נפגעות רבות יותר מדברות. הנושא יותר 'בחוץ'. בזכות הפייסבוק והרשתות החברתיות יש בדרך כלל יותר שליטה על המסרים של הנפגעות". סוליציאנו מציעה שאם נפגעת החליטה לפנות לתקשורת, כדאי שתפנה לעיתונאיות שידוע שהן אוהדות יותר, כדי למנוע טראומה נשנית." לדעתה, חשוב לציין גם את הצד החיובי שבפרסום מקרים של פגיעה מינית בתקשורת. במרכזי הסיוע ובארגונים אחרים שמטפלים בנפגעים ובנפגעות מדווחים כי פרסומים כאלה מעלים את מספר הפניות אליהם. בעיקר כאשר הפרסום נוגע לאדם מפורסם שעבר פגיעה. אז מתחזקת התחושה שהנפגעים לא לבד. הבושה והאשמה הן הרי חלק בלתי נפרד מהפגיעה, ובפרסום יש כדי לתת כוח והבנה שזה יכול לקרות לכל אחד ואחת.

לקדם עסק... אני יודעת שהם רוצים צהוב, דם, אז לא אכפת לי - נותנת מה שהם רוצים ולוקחת מה שאני רוצה". איך המשפחה מגיבה לחשיפה הזאת? "בן הזוג שלי ממש לא חיבב מה שאני עושה, ובאחד העימותים בינינו זרק לי: 'את, עד שלא תופיעי מול אצטדיון מלא מפה לפה, לא תירגעי'. אמרתי לו שהוא צודק. היום זה כבר לא נכון לגביי. אני לא נרגעת כי אני במשימה, בתפקיד". למה בעצם לגרד את הפצע שוב ושוב ולא להמשיך בחיים? "רוב הנפגעות רוצות להמשיך בחיים ה'רגילים'. אבל חיים רגילים כמו שהיו לפני הפגיעה כבר לא יהיו. כן, זה יכול להיות חלק מהתמונה ולא להגדיר את התמונה כולה, אבל להיעלם לגמרי ברור שלא. אני הפכתי את זה למשימה של חיי, אז אין דבר כזה 'לעבור את זה'. במקצועי אני יועצת ארגונית ומנחת קבוצות. בגיל שילבתי את כל מה שלמדתי, ובכלל 40 זה הפגיעה, שהיא היום אחד הכלים שלי, היא כלי עבודה". אילו הייתצריכה היום להמליץ לנפגעת המתלבטת בנוגע לפנייה לתקשורת, מה היית מציעה? "החשיפה התקשורתית היא לא זו שתפתור ותעזור בהתמודדות. קודם כול חייבים לקבל טיפול, לעבד את הפגיעה, ורק אחר כך לחשוף, אם בכלל. צריך להביא בחשבון את ההשלכות, כל מה שסיפרתי קודם על החוויה שאחרי הריאיון - לא צריכים אותך יותר. החשיפה לא תפתור בן לילה משהו". , מנכ"לית איגוד מרכזי אורית סוליציאנו הסיוע, עסוקה מאוד בעניין החשיפה התקשורתית, בעיקר מהזווית של הסיקור התקשורתי. היא מציינת כי לכל התהליך

25