מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 8

shutterstock צילום אילוסטרציה:

פעמים רבות הטראומה נוצרת דווקא מהאופן שבו האירוע מטופל

ילדים מהגן, חוץ מאשר במצבים חריגים. במקום להוציא ילד מהגן אנחנו מלמדים את הילדים איך להתנהג בחברה, מאחר שהתנהגות זו נובעת בדרך כלל מסקרנות. לאמתו של דבר הסקרנות הזאת היא חלק . העלייה מלמידה של התנהגות בחברה ביחס לכל טווח ההתנהגויות האלה כאל התנהגות מינית עושה נזק כפול – היא מזיקה לאותם ילדים הנענשים למרות שהתנהגותם מותאמת לגילם ואינה מינית או פוגעת והיא מזיקה לילדים שנפגעו פגיעה מינית של ממש כי נוצרת זילות בחומרת הפגיעה שלהם. לפי התיאור שלך יש להורים הרבה חרדות. כיצד פועלים מול החרדות האלה? : יש הרבה מה לעשות למען ההורים. סגל המטרה היא לחזור לנקודת האיזון ביחס אל פגיעות מיניות. מצד אחד צריך לזהות ולאתר פגיעה מינית, ומצד שני התגובה צריכה להיות מידתית ומאוזנת. חשוב לשמור על תגובה מאוזנת, משום שפעמים רבות הטראומה נוצרת דווקא מהאופן שבו האירוע מטופל, לא פחות מהאירוע עצמו. מבחינה זו, אנשי המקצוע בתחום באים לקראת הורים החוששים מהתנהגויות של ילדים ומסבירים להם שבגילים אלה יש התנהגות סקרנית, ועל כן יש להשגיח על הילדים וללמד אותם איך להתנהג זה עם זה. בשנתיים האחרונות יש בשפ"י מפקחת על תחום ההורים, בטי רטבו. לפני ארבע שנים בנינו מתווה משותף עם מועצת ההורים הארצית על עיסוק בשגרה במיניות ובמניעת פגיעה, ועל התערבות במצבי חשד לפגיעה. זוהי תכנית רשות בבתי הספר.

אותו משום שהוא עשה את המעשה, אלא שיקבל מסר שהוא יכול לבחור בין בתי ספר ונעזור לו להשתלב בבית הספר שיבחר. כשיש דרישה של אחד הצדדים שהצד השני יצא מבית הספר, אנחנו מתחילים בניסיון לייצר תכנית הפרדה בתוך בית הספר, בעיקר בשלבים שבהם עדיין איננו יודעים אם תהיה חקירה ומה תעלה. בית הספר נדרש ליצור מוגנות ופיקוח. אם נבנתה תכנית בית-ספרית והילד שנאמר עליו שפגע לא עומד בכללים ולא מסוגל לשמור על ההפרדה, תהיה סיבה טובה לחשוב מחדש על הצורך בהפרדה מחוץ לבית הספר. יש להבין שההפרדה איננה אוטומטית. כשמדובר בקטינים בדרך כלל הדבר הנכון לעשות הוא לגשר, לתווך, לפעול כדי למנוע הישנות מעשים כאלה. אפשר גם להגיע לקיצוניות השנייה. לדוגמה, נערה ונער שיצאו יחד כמה פעמים, ובאחת מהן הנער ניסה לגעת בנערה בצורה שלא התאימה לה. היא דחתה אותו, הלכה הביתה, סיפרה להוריה, והם הגישו תלונה במשטרה. אנחנו אין אנחנו בעד נגיעות כאלה, אבל לא רוצים להגיע למצב של "חינוך מיני" בחסות המשטרה. היינו רוצים שבמצבים ה"אפורים", יהיה אפשר ללמוד ממה שקרה. לעתים גם במצבים האפורים יש טירוף מערכות מוחלט של האשמות . וחוסר קבלת אחריות על המעשה בקרב הורים לילדים בגיל הגן אפשר לראות תגובות קיצוניות במיוחד. בגילים אלה יש התנהגויות כגון הצצה בשירותים או נגיעות. החרדה שהילד ימשיך לפגוע מינית מביאה לאיומים, להחרמת ילדים, המדיניות להוצאתם מהגן, להשבתת הגן. העקרונית שלנו היא שאין מוציאים

מה קורה כשיש פגיעה בגן ועולה חשש שהפגיעה איננה בגדר התנהגות מותאמת לגיל? : כשמערכת החינוך לא פועלת סגל באופן מיטבי, היא תתנקז רק לשאלת חובת הדיווח. אך בעיקר כשמדובר בגיל הרך, קודם כול יש לעסוק בחינוך. בגיל הרך, החינוך כולל עיסוק בסוגיות כמו שירותים, פרטיות, סקרנות לגבי הגוף, ויש לנו תכניות לסוגיות אלה. רק אחר כך מתערבים התערבות טיפולית. הרבה פעמים אם תהיה התערבות טיפולית, הסיכוי לפגיעה חוזרת יהיה נמוך יותר, שנה ומטה. 12 בעיקר אצל ילדים בני והנושא האחרון הוא החוק. אם יש חשש שהתנהגות של ילד היא על רקע של חשיפה בבית למיניות לא מותאמת, או חלילה לפגיעה, תהיה פנייה לעובד סוציאלי לחוק הנוער, וייעשה כל מה שצריך, לרבות חקירה. כדי להחליט על פעולה אחד הדברים שאנחנו בודקים הוא אם ההתנהגות תיעלם אם קצת "נרדד" – כמו שקורא לזה הפסיכולוג דוד בנאי מה מותר ומה אסור, או שמא מדובר – כלומר נאמר אמירות חינוכיות ונסמן בהתנהגות החוזרת על עצמה, פולשנית ומלווה בכפייה. דברים אלה משתנים עם הזמן, כמו למשל חשיפה לפורנוגרפיה. בעבר כשראינו ילדים העושים מעשים מיניים בגיל בית הספר היסודי, היינו יכולים לחשוב שמישהו פגע בהם, היום ילדים נחשפים לפורנוגרפיה והרבה פעמים שואבים משם את "ההשראה". את ההבחנות האלה כתבנו בסימנים שהעברנו לאנשי השדה (גננת, מורה, צוות חינוכי, יועצים) ולפיהם הם יכולים להבחין בין התנהגות סקרנית לבין דבר מה המעיד על פגיעה. בכל מקרה של ספק יש להתייעץ עם עובד סוציאלי לחוק הנוער.

31