מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 8

וגלוריה וייסמן, שהייתה ראש תחום משפט פלילי במשרד המשפטים. הן עשו עבודה חשובה שהדגישה את הראייה הבין-משרדית והבין-ארגונית. הן נלחמו על זכויות ילדים. שתי הנשים הללו סיפקו לנו "מטרייה" של כלים שאפשרו לנו לטפל בילדים עם התנהגות פוגעת. מה היה האופי של הכלים שהן סיפקו? : היה סעיף בחוק חובת הדיווח צימרמן שדיבר על פגיעות במוסדות חינוך, אך הוא היה כללי מאוד והיה צריך לפרש אותו. הן סייעו לנו בכך. צימרמן ממשיכה ומספרת על התמורות שחלו בגישה לטיפול בפגיעות מיניות: הייתה גם תמורה נוספת שחלה בתחום הפגיעות המיניות. בראשית הדרך היינו מאוד מיליטנטיים בנוגע להתנהגות מינית של ילדים. בהדרגה למדנו, ממחקרה של פרופ' אירית הרשקוביץ מאוניברסיטת חיפה, מהי התנהגות מינית תקינה, מהי התנהגות מינית שאינה תקינה, מתי התנהגות מינית הקשורה לבעיות נוירולוגיות של ילדים. באותה עת התחלנו להבין שאי-אפשר רק לעסוק בדיווח על ילדים שעוברים התעללות, אלא צריך לפתח תוכניות למניעה וטיפול. : אני מסכימה עם העניין. יש לנו סלוצקי ידע מספיק איך לטפל. אם בעבר חשבנו שהמשטרה ובית הסוהר יצילו את החברה מתוקפים, היום אנחנו מבינים שמה שיכול להציל הן רק תכניות מניעה, טיפול ושיקום הנעשים בתוך הקהילה, מתוך ניצול הידע שלנו. : העמדה שאנחנו ניסינו להוביל צימרמן במשרד החינוך היא שגם ילד שפגע צריך שיקום, גם הוא ילד שלנו, וגם אותו צריך לחבק. מבוגר קל יותר להעניש, אבל כשמדובר בקטינים פוגעים המצב מורכב הרבה יותר. צריך לעבוד קשה כדי לחנך, וגם לקבל אחריות כשקורים דברים. : התהליכים שעברה החברה באותן סלוצקי שנים, בקשר לפגיעות מיניות, היו גדולים וחשובים. למשל, עד סוף שנות התשעים כשחיפשנו לילד מסגרת חוץ-ביתית לא

שוש צימרמן

חנה סלוצקי

עברה היחידה לידיי. 1995- פטירתה ב חוק חובת הדיווח כבר היה קיים, אך היה צריך להשקיע מאמצים בהפצתו בקרב הורים וצוותים חינוכיים. אחד האתגרים הגדולים באותה עת היה ההתמודדות עם השאלה האם ילדים צעירים יכולים לעמוד בפני מבוגר ולומר "לא!"? האם ילדים צעירים מבינים את ההבדל בין סוד רע לסוד טוב? היו פה שאלות תאורטיות ומעשיות שהיינו צריכים להתמודד אתן, ובו בזמן היינו צריכים להכשיר את הצוותים שלנו למניעת התעללות. בשנות התשעים, בעקבות שני אירועי האונס בשומרת וברמת השרון, התחלנו להתייחס לנושא חדש, פגיעה מינית בין קטינים. צימרמן מכוונת לשני אירועים מזעזעים של אונס קבוצתי. הראשון התרחש נערים 7- בקיבוץ שומרת, כש 1995- ב במשך 14.5 קיימו מגע מיני עם נערה בת ימים רצופים. המקרה השני התרחש 4 ברמת השרון, שם, במשך 1998- ב נערים מעשי סדום 7 שבועיים, ביצעו .16 ומעשים מגונים בבת : בעקבות המעשים האלה ראינו צימרמן שאין לנו מענה למקרים של פגיעה בין ילדים. עד אז הכרנו רק פגיעה בילדים בידי בן משפחה או בידי מבוגר מחוץ למשפחה. היה קשה לתפוס שהתעללות ויחסים של תוקפן וקורבן יכולים להתקיים בין תלמידים. מי שתרמו להתפתחות ההבנה של הנושא הן שתי נשים: יהודית קרפ, שהייתה סגנית היועץ המשפטי לממשלה,

נושא הקורבנות היה בחיתוליו, חשבנו שכשאנחנו מוציאים ילד מהבית אנחנו מצילים אותו. לא הבנו שקורבן זה תפקיד לכל החיים. מהפך של ממש חל בהקשר , שסימנה את הרפורמה 1989 זה בשנת בתחום ההגנה על ילדים. 1989- כשסלוצקי מדברת על המהפך ב היא מתכוונת למותה הטראגי של הילדה מורן מטבריה. מורן הובאה לבית החולים , עם פגיעת 1988 "פוריה" בטבריה בסוף ראש קשה, שהייתה תוצאה של התעללות של דודה. מורן נפטרה מאותה פגיעה .1989 חמישה חודשים אחר כך, בפברואר רק לאחר מותה נפרץ הסכר של ההכחשה הציבורית. כותרות העיתונים זעקו את זעקתה של הילדה שעברה התעללות בלתי נסבלת. המשפחה והקהילה הודו כי ידעו ושתקו. הכנסת לא הייתה יכולה להתעלם מהנושא, שעלה לסדר היום הציבורי, וחוקקה את "החוק למניעת התעללות בקטינים ובחסרי ישע". : מותה של מורן היה נקודת שבר. צימרמן כבר התחלנו לדבר על 1989 עוד לפני הצורך להיערך לזמן חירום, אבל המוות הטרגי הזה אפשר להקים מרכז חירום לטיפול בילדים שעוברים התעללות. באותה עת התחלנו גם לשאול את עצמנו איך קורה שילד גדל בשכונה שבה כולם יודעים שהוא קורבן, ואף אחד לא עושה דבר. משהו בחשיבה שלנו השתנה. בשנת הוקמה היחידה למניעת התעללות 1991 בילדים ובנוער במשרד החינוך. את היחידה ניהלה תחילה זהבה סנאהוז. לאחר

33