מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 7

נכון לומר שהילדים סופגים ערכים רעים בגלל מה שמשודר בטלוויזיה אלא בגלל מה שאנו בוחרים לאפשר להם לראות בטלוויזיה. האחריות הראשונה וכבדת המשקל היא שלנו, ההורים, ולא של כל עורכי התכניות בפריים טיים. "היום דברים רבים הופכים להיות חלק מהשיח הציבורי בעקבות ציוצים ('טוויטים') מגניבים, פוסטים מעניינים ודברים שאנשים מעלים לאינטרנט. למעשה אנחנו עדים להפרטה של החוויה התקשורתית". חושבת אחרת. היא ד"ר בלכר-פריגת רואה בחשיפה מסוג זה סוגיה בעייתית מאוד. היא מבחינה בין תכניות הריאליטי לתכניות הדוקומנטריות. בראשונות יש שימוש במידע פרטי על הקטינים דרך היחסים, ואילו בסרט דוקומנטרי, בשל חשיבותו (למשל - סרט המספר על ילד עם אוטיזם, שיש לו מטרה חשובה כגון העלאת המודעות לתופעה), ייתכן שהחשיפה אינה רעה. עם זאת, אולי הקרנתם צריכה להיעשות ברגישות רבה יותר לפרטיות של קטינים ולהשלכות "לסיכום החשיפה עליהם, בהווה ובעתיד. העניין, אפשר אולי לומר שלא כל חשיפה רעה, השאלה מה עומד מאחורי החשיפה, וברקע חשוב לעשות את ההבחנה בין ריאליטי לדוקומנטרי". ההתמודדות החברתית - התקשורת, המשפט וההורים דיאלוג לצד רגולציה על כלי התקשורת נוכח המורכבות שבסוגיית השמירה או ההפרה של פרטיות הקטינים במדיה הדיגיטלית, ניסינו להבין - בעזרת מה לדעתם האפשרויות המרואיינים שלנו - העומדות לפנינו בהתמודדות עם הקשיים השונים: , החקיקה בישראל ד"ר קוזלובסקי לדברי בהקשר של פרטיות קטינים לא מתקדמת מספיק בהשוואה, למשל, לחוק בארצות , child online protection הברית - שעוסק בהיבטים מיוחדים של איסוף

מידע על קטינים ושימוש בו. לכן בינתיים נסמכים על חוק הפרטיות הכללי שנתון אומר כי עו"ד אשכנזי לפרשנויות שונות. צריך להבין שהמשפט הוא כלי למימוש ערכים חברתיים, אבל הוא אינו יכול להיות תכלית הכול, ובוודאי לא הפתרון האולטימטיבי. הדברים נכונים בעיקר בתחומים שבהם שינויים טכנולוגיים מביאים לידי שינוי חברתי: טלפונים ניידים, רשתות חברתיות וכדומה. המענה של המשפט צריך להיות מקביל לשיח חברתי, ותפקיד המשפט לסמל את הערכים של בני החברה. אסור להירתע מכך שנושאים כגון הגנה על קטינים נראים מסובכים לפתרון או לרגולציה. לצד המשפט, יש לזכור את חשיבות כללי ההתנהגות והאתיקה. כשחושבים על הגנה על קטינים באמצעות הוריהם (כלומר, באמצעות הסכמה של הורה), צריך לזכור שגם הוריהם לא תמיד מבינים מה קורה במרחב הדיגיטלי, ובהיותם צרכנים הם עצמם נבוכים פעמים רבות מול הסוגיה של שיתוף מידע. עוד חשוב לזכור שפעילויות רבות נעשות לא ממניע פלילי, אלא ממניע כלכלי שמטרתו לאתר את הלקוחות הפוטנציאליים הרלוונטיים ולהשפיע על החלטותיהם. כאשר אנו, הלקוחות, עומדים מול הגורם העסקי הזה במפגש וירטואלי, רבים מהחסמים הרגילים שלנו נעלמים, ואנחנו 'מסכימים' - בקלות מגוחכת לעיתים - לוותר על המידע שלנו. יש משהו במחשב או

בטלפון 'שלנו' שגורם לנו לעתים תחושת ביטחון מוטעית. בהקשר של איסוף מידע, חשוב לדעת שיש בדין הקיים תקנות שונות שנועדו להגן עלינו ועל הפצת המידע (למשל, ברשות לסחר הוגן במשרד הכלכלה יש תקנות להגנת הצרכן, על דרכי פרסומת לקטינים), אך השאלה עד כמה אפשר לאכוף תקנות אלו. אומר כי לנוכח האינטרס הכלכלי קיפניס בייצור רייטינג ורווחים בעזרת סיפורים הדיון עתיק היומין חושפניים מתקיים בשאלה אם הטלוויזיה יוצרת את המציאות או מושפעת ממנה ומשקפת לדעתו, קשה לחנך את התקשורת אותה. ואת הציבור לשמור על ערך הפרטיות. עם זאת, גם הרצון לרגולציה אינו מתאים. לדעתו יש זכות לכולם - לתקשורת, למדינה ולכל אחד - להתנהל בכל דרך שיבחרו, גם אם זה לא נעשה בחוכמה, וזכותה של החברה לבחור לפי אילו ערכים היא רוצה להתנהל. אם לשפוט מניסיון העבר, המצב הקיים - של תרבות ה'סלבס', של ריגושים מהירים, של האליל החדש שנשכח אחרי יומיים - הוא הרע במיעוטו. עו"ד בסוגיית איסוף מידע על קטין, מציע שהספקים שאוספים מידע אשכנזי יקבלו את 13- על ילד שגילו פחות מ הסכמת הוריו. כנגד הטענה שאי אפשר לזהות באינטרנט אם הוא אכן קטין או בגיר, לדעתו לא דרוש מאמץ גדול כל

7