מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 8

בפחדים הכי עמוקים שלי כאימא. האם יש עַם של אימהות מוצלחות שאצלן זה לא קורה ועם של אמהות אחרות?... ... shuttestock צילום אילוסטרציה:

המציאות הכואבת. שלב שבו ההתמודדות עם ההכחשה, המזעור, הספק, ובעיקר האשמת הנפגע עדיין קיימת: ‘איך הוא לא סיפר/היא לא סיפרה?', ‘איך הוא נתן/היא נתנה לזה לקרות?', ‘הוא החריב/ היא החריבה לי את היכולת להיות אימא טובה, למה לא סיפר/ה לי?'... כל זה קיים אבל תלוי ברמת ההאשמה. בקבוצה שלנו הן נמצאות במקום מתקדם יותר. הן עדיין יכולות להגיד דברים קשים על הנפגע/ת, אבל מתוך הבנה קוגניטיבית שהנפגע אינו אשם. אימא שבאופן הצהרתי תגיד ‘הבת שלי אשמה' - לא תוכל להיות בקבוצה. היא גם לא תשתלב בקבוצה, האחרות יכעסו עליה כי הן כבר לא שם. היא צריכה לעבור דרך אישית כדי לצאת מהמקום הזה". בשלב מסוים, כך עולה מכתב האישום, פנתה הבת לאמה ואמרה לה שאביה נוגע בה בצורה מכאיבה ותיארה את מעשיו, ועל כך השיבה האם שהוא עושה את זה גם לה, "וזה נעים". הילדה גם ביקשה מהאם שתפתיע את בעלה בעת המעשים, אולם זו סירבה לעשות זאת. היו מקרים שבהם יצאה הבת מחדרה כדי לא לשהות שם לבד עם אביה, וכאשר אמה שאלה אותה מה היא עושה, ענתה לה הבת "את יודעת למה אני למטה", והאם הכתה אותה. .) YNET , 12.9.2012(

מרגישות אשמה, זו התמודדות קשה בקבוצות. הן אכן לא שמרו, הן אמנם לא אלה שפגעו, אבל מסובך להגיד לה: ‘את לא אשמה'. לא שאמירה כזאת עוזרת, גם לנפגע/ת אמירה כזאת לא עוזרת, אבל כאן המצב מורכב מאוד. האימהות מתמודדות עם השאלה: ‘איך אני ממשיכה להיות אימא, לא מרוסקת ולא שוקעת ברגשות אשמה, ועם זה רואה שיש כאן טרגדיה, שנכשלתי, שלא הצלחתי לשמור'. זוהי עבודה מורכבת, נדרשת אמפתיה להרגשת הכישלון, אבל גם אין למחוק אותו". מיהן האימהות המשתתפות בקבוצה? : קבוצת האימהות שאני עובדת פורת אתה היא לא קבוצה מייצגת, אלו הן אימהות הבוחרות לפנות למרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. אף אחד לא מכריח אותן. פעמים רבות הן מצטרפות לקבוצה שנים רבות לאחר שהתרחשה הפגיעה והנפגע או הנפגעת כבר גדולים. הן מבינות שאי-אפשר לעבור לסדר היום. האימהות בקבוצה עוברות סינון, חלקן עדיין צריכות לעבור עיבוד של החוויה. כמו בכל קבוצה, גם כאן צריך שלא תהיה רמת הצפה כזאת שהאימהות לא יוכלו להיעזר או לעזור לאחרות בקבוצה. לקבוצה מתקבלות אימהות הנמצאות בשלב מתקדם יותר של התמודדות עם

איך את באופן אישי מתמודדת עם הרגישות שבנושא הזה? : "בהתחלה חשבתי שלעולם לא פורת אסכים להנחות קבוצה כזו. זה נוגע בנקודות הכי רגישות. בפחדים הכי עמוקים שלי כאימא. האם יש עַם של אימהות מוצלחות שאצלן זה לא קורה ועם של אמהות אחרות?...". בסופו של דבר קיבלה על עצמה את האתגר. היא מדברת על האימהות כקבוצה קטנה הראויה להערצה על התמודדות לא פשוטה: "הן יכלו לדלג על זה, אף אחד לא מכריח אותן, הן בוחרות לבוא. כבר אין פקידת סעד או גורם מהממסד שלוחץ עליהן לבוא. פעמים רבות מדובר בשנים אחרי הפגיעה. חשוב לומר שלא ברור מאליו שקבוצה כזו תהיה במרכז סיוע לנפגעות. זו לא קבוצת הדרכה איך לעזור לנפגע/ת, אלא טיפול. בקבוצה נוכחות גם אימהות שהייתה במשפחתן פגיעה בין אחים. הדבר מורכב מאוד, איך להצליח להיות אימא של שניהם? את אוהבת את שניהם, רוצה את טובת שניהם. הן מרגישות שבגדו בהן. בקבוצה יש שלב שהן מספרות על הפגיעה שלהן. התלבטנו מה הן אמורות לספר. האם את הסיפור של הבן/הבת שנפגע? אבל הבנו שזה לא נכון. הן מספרות את הפגיעה שהן חוו ממה שקרה".

5