מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 8

התחלתי לחקור את עומר. בתחילה הוא יצר קשר אתי, שיתף פעולה וסיפר על חייו, גם דברים חיוביים אבל גם דברים לא פשוטים. כשהגענו לעיקר השיחה, ראיתי שהוא מרגיש חוסר נוחות. נתתי לו לבחור אם לספר לי אם לאו, והוא בחר לספר ולשתף אותי במעשים. הוא פרס לפניי מסכת של התעללות פיזית ונפשית, המון השפלות. הוא חשף כמה וכמה אירועים, שבכמה מהם היו האחים עדים לפגיעה. לכאורה היה זה תיק מושלם, משום שהילד היה בוגר. היה הליך של היזכרות חופשית, וכל מה שהיה עליי לעשות היה לבקש ממנו להרחיב. העדות הייתה מסודרת, מאורגנת, ממש מוכנה לתיק. לכאורה שלטנו במצב: אם תומכת, עוד אח גדול שסיפר ואח קטן שסיפר. בסופו של דבר התיק התבסס בעיקרו על עדותו של עומר. היו עדויות של האם ועדויות חיצוניות של עדי ראייה, שראו את עומר ברחוב, כשברח מהבית. אני התרשמתי שהילד מספר את מה שחווה. התחיל ההליך הפלילי. באותו זמן היה לעומר קונפליקט אם הוא רוצה להעיד בבית משפט אם לאו. אני בוחנת תמיד גם את המוטיבציה וגם את היכולת של הילד להעיד. אני זוכרת שהתרשמתי שהוא מסוגל, אבל גם ידעתי שהרקע של המשפחה לא יציב, כלומר לא הייתי בטוחה שאפשר לסמוך על תמיכת האם לאורך זמן, ולכן סייגתי

וחושב: "אם לא הייתי מספר, אז אבא שלי לא היה במצב הזה, ואימא שלי לא הייתה בוכה", או "אבא רק רצה בטובתנו". גבולות התפקיד שלנו הם בליוויי הילד רק בהקשר למתן העדות בהליך הפלילי. לאחר הגשת התלונה חוקר הילדים נפגש עם הילד וחוקר אותו. בתום החקירה, חוקר הילדים קובע אם הילד מסוגל להעיד בעצמו, או שמא על החוקר להעיד בבית המשפט במקומו. כשההליך הפלילי ממשיך לכדי הגשת כתב אישום ויש הליך של הוכחות, חוזר חוקר הילדים לתמונה, כמי שמלווה את הילד לעדות או מעיד במקומו. כשההמלצה הראשונית של החוקר הייתה כי אין לתת לילד להעיד, במהלך שלב מתן העדויות ייפגש החוקר שוב עם הילד ויעריך מחדש את מסוגלותו להעיד. מי שמלווה את הנפגע סביב הפגיעה (ולא בעדות) הוא עובד סוציאלי לחוק הנוער או עובד סוציאלי בקהילה, דהיינו עובדים סוציאליים המטפלים במשפחה ומכירים טוב יותר את המערך המשפחתי. מתי לדעתך יכולים להיות לחשיפה היבטים שליליים עבור הילד? : אתן לך דוגמה למקרה שחקרתי. ברייטמן מדובר במשפחה שהאם הגישה תלונה במשטרה אחרי שהאב פגע פיזית ורגשית בילדים שוב ושוב. האב הִכה את הילדים ואת האם. אחרי שעומר (שם בדוי) ברח מהבית במוצאי שבת החליטה האם להגיש תלונה נגד האב בטענה שהוא מכה את כל הילדים. הילדים הגדולים, בני העשרה, קיבלו מכות קשות יותר על בסיס קבוע וחוו גם השפלות רבות ואיומים. אני חקרתי את כל המשפחה. כשבאה אלינו משפחה שבה האם היא שחשפה את המעשים, לאחר שהחליטה שמכאן ואילך לא תהיה יותר שומרת סוד, זהו מסר שעובר לילדים בדרך כלל, ונותן להם כוח לחשוף את המעשים שנעשו בהם, בעיקר לאלה הרואים באם מגינה, ובאב אלים. לרוב החוקר מתחיל לדבר עם הילדים שמשתפים פעולה, בהנחה שמהם יתקבל יותר מידע שיאפשר לגשת לילדים האחרים.

את החלטתי בעניין העדות. לפני ההליך דיברתי אתו, וגיליתי שמצבו רע מאוד. עומר לא הגיע בסדירות לבית הספר וכשהגיע היו לו התפרצויות רבות. הוא הושעה מבית הספר עקב התפרצויות אלימות מול מורים ותלמידים. האב היה עצור עד תום ההליכים, והאם לא הצליחה להחזיק את הבית. יצרתי קשר עם העובד הסוציאלי לחוק הנוער וחשבנו שנינו שאולי כדאי להוציא את עומר מהבית. אני זוכרת שחשבתי שבחקירה הייתה לי הרגשה שהוא משתחרר ממשהו כבד מאוד שרובץ עליו, ואנחנו כחברה מחזקים אותו על החשיפה. והנה, בסופו של דבר, לא הצלחנו לשמור עליו, להגן עליו, לתת לו הרגשה שהוא בסדר. הבנתי שהוא פשוט מרגיש אשם, הוא התחרט. המחיר המשפחתי הבין-אישי, הרגשי, שהילד חווה מעצם החשיפה, בהחלט דרדרו את מצבו הנפשי. אני חייבת לומר שהרגשתי שאני שותפה באחריות למצבו. זוהי דוגמה לחוסר הצלחה שלנו לנתב את התהליך המשברי שעברה המשפחה לנתיב של צמיחה משפחתית ואישית. וחקירות ילדים לחקירות השירות מיוחדות פועל על פי חוק, בחקירות

...מספרת על הפגיעה דרך השתיקה ואי-החשיפה

9