דו"ח הועדה הציבורית - לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות - 2021

רנטגן ועובדים פרא־רפואיים. התוצאה היא שרבות מאוד מאיתנו נאלצות להימנע מטיפול רפואי, נמנעות ממעקב ולא פעם גם מטיפולים הכרחיים. לא סתם כי לא כיף לנו, אלא כי לחוות התקף דיסוציאטיבי חמור או פלאשבק קשה באמצע הליך רפואי בלי שבכל הבניין יש אדם אחד שמבין מה קורה לך, מה הוא רואה או איך מתמודדים עם זה – זה בלתי אפשרי". הימנעות מטיפולי שיניים הייתה רווחת בקרב הנפגעות: "אני סובלת בשיניים ולא מסוגלת לטפל. הלכתי כמה פעמים וזה טראומטי. הלוואי שהיו רופאי שיניים שהיו יודעים ומבינים ורגישים! ורופאים בכלל שהיו מיועדים לנשים שעברו פגיעה. רגישים ומבינים!!! אני נמנעת מטיפול ככה וכבר נשרו לי שיניים וגם עוד דברים שניזוקים ככה". מסרים למערכת הבריאות 3.2.4 הנפגעות נגעו במסרים שלהן בנוגע לפעולות ולפרקטיקות מועדפות שמערכת הבריאות אמורה להצטייד בהן, כולל התאמה מגדרית של מטפלים למטופלות, יישום פרקטיקות רגישות בעבודה עם ילדים, כולל להסביר לילד ולשמוע את רצונו לפני הבדיקה, שימוש בהרדמה ובגז צחוק בעת הבדיקה, ליווי של מבוגר (קרוב) בזמן הבדיקה וזיהוי מצב של פגיעה מינית בעת אבחנה או בדיקה. נוסף על כך, הנפגעות הדגישו את הצורך בהכשרה מותאמת לעובדי מערכת הבריאות תוך כדי מתן מרחב להשמעת קול והשתלבות נפגעות בהרצאות לסטודנטים באקדמיה, מתן טיפול נפשי בד בבד עם הטיפול הרפואי, תגבור ופריסה ארצית למרכזי טיפול ועיסוק באיתור פגיעה מינית ולא רק בטיפולה.

"נתנו לי תרופה להרגעה ולתפקוד. לא רוצה תרופות – רוצה ריפוי!!! שלא תזלזלו במה שעברתי, שרק תקשיבו. אין כזה דבר לתת תרופה ולומר שלום" הימנעות מפנייה לטיפול בגלל חוסר בידע 3.2.3.5 | ונוהגים לקויים "בלי לדבר על קשירות כסנקציה על הבעת מצוקה וכאיום, או על העובדה שרפורמת הקשירות לא לוותה בתגבור צוותים, מה שבפועל הביא לכך שברוב המחלקות החליפו את הקשירות בהגברת השימוש בבנזודיאזפינים (תרופות הרגעה) ובנוגדי פסיכוזה... אני ואחיותיי לצרה לא צריכות לחשוש לפנות לעזרה בזמנים של אובדנות או של משבר אקוטי, אנחנו לא צריכות למצוא את עצמנו נזקקות לשיקום ממה שאנחנו עוברות באשפוזים שאמורים לסייע ולהקל". "נראה לי שבכוונה חליתי במחלה של אנדומיטריוזיס, הביאו אותה עליי. כל ביקור אצל הרופא לפני ניתוח, היה בבכי עוד לפני שנכנסתי לחדר, לא הסכימו לאפשר לי בדיקות בהרדמה, מומחים גברים לטיפול במחלה, וזה היה 3 יש רק נורא. גם לרופא, שלא ידע איך להתמודד. מאז הניתוח לא הלכתי לביקורת, כי אני לא מסוגלת להתמודד. טוב? זה בטוח לא. אבל לא יכולה ללכת לרופאים גברים, בין אם רופא נשים או כל רופא שאזדקק לו. פעם אחת הלכתי בגלל גוש בשד, והאמירות של הרופא היו קשות. פשוט הטרדה. אבל מי יאמין לי אחרי שעברתי כל כך הרבה פגיעות. אז מעדיפה להימנע ולא ללכת". "במקום שתהיה היערכות והכשרה של כל הצוותים הרפואיים איך להתמודד עם פציינטיות שהן גם נפגעות טראומה מינית, אנחנו תלויות בחסד הרנדומלי של צוותים שפועלים על פי תחושות בטן וניסיון אישי... אין שום הכנה והיערכות לפציינטיות שסובלות מפלאשבקים, ניתוקים או התקפי חרדה בזמן טיפול – אפילו רופאות נשים לא עוברות הכשרה רוחבית ראויה, ובוודאי שרופאי ורופאות שיניים לא (אין כל מודעות לעובדה שטיפול שיניים הוא אחד היותר טריגרים וקשים למי שעברו פגיעה מינית) ואנשי רפואה מתחומים אחרים. כמובן גם לא טכנאי

התאמה מגדרית 3.2.4.1 |

"שיהיה מרחב בטוח עבורי. אני מתקשה ללכת לרופאים גברים, ובכלל כל ההתעסקות הרפואית מקשה ומעוררת חרדה. אם היה מרכז רב־תחומי, מוכוון לתמיכה בנפגעות, זה היה מסייע".

" רפואה מותאמת, על ידי אישה (הלכתי לבדיקה

הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות

30