דו"ח הועדה הציבורית - לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות - 2021

היו אחרת"

נעים, של מותר ואסור ושמותר להרגיש לא נעים, שמותר להגיד למבוגר 'לא'. הרי בציבור החרדי, כל מה שמבוגר אומר, את עושה".

נפגעת נוספת שיתפה בתסכול שנוצר בעקבות הפיענוח הלא נכון של מסרי הילדים: "אף אחד לא שם לב. אני הייתי בפנימייה והייתי מרביצה לכולם. היום אני יודעת למה. אני לא הייתי מדברת, הייתי חותכת את עצמי. היום אני יודעת שהרבצתי לא כי רציתי להרביץ, אלא כי אף אחד לא שמע את הזעקה שלי. ילד לא רוצה להיות בעייתי. ילד שבא ומרביץ בבית ספר, הוא לא סתם מרביץ. אולי מרביצים לו? אולי פוגעים בו? אולי זה משהו שהוא לומד בבית? ילד לא סתם מתפרע ונהיה חיה. גם כלב לא סתם מתנהג כמו שהוא מתנהג, רק אם פוגעים בו. צריך לשים לב". נפגעת אחרת מבקשת מאנשי החינוך לשים לב גם להתנהגות מופנמת של ילדים, גם לאלו שהמצוקה שלהם מתבטאת בשקט: "אני חושבת שצריך לשים דגש על ילדים שקטים ומופנמים כמו שאני הייתי, לבדוק אותם באופן מיוחד, מה קורה שם? לא להתמקד רק בילדים שעושים רעש ומפריעים, גם באלה שלא שמים אליהם לב". היכולת לשאת ולהתמודד עם חשיפה של ילדים 3.3.2.3 | מעבר ליכולת לזהות ילדים נפגעים, הפונים והפונות לוועדה מבקשים ממערכת החינוך להגיב תגובה מיטיבה לסיפורי חשיפה של ילדים, לקבל אותם, להכיל אותם ולהאמין בהם. אחת מהמשתתפות תיארה ניסיון ישיר שלה לחשיפה אל מול אחות בית הספר: "בכיתה י', כשאחות בית הספר נכנסה לכיתה ואמרה שאנחנו הולכות לדבר מעתה פעם בשבוע כל הכיתה על חינוך מיני, נתבקשנו לכתוב על דפים אנונימיים את הנושאים שבהם נרצה לעסוק.

אנשי חינוך כגורם מאתר מרכזי של ילדים 3.3.2.2 | נפגעים מינית:

"היו אצלי כל כך הרבה סימנים... אם רק היה מי שידע לקרוא אותם" כפי שהוזכר, זהו המסר החזק ביותר שעלה אצל נפגעות ונפגעים. הם ראו בדמויות חינוכיות כאלה שצריכים לרכוש מומחיות בזיהוי ילדים נפגעים. מומחיות כזו תאפשר להם בעיקר זיהוי של מסרים, התנהגותיים ברובם, שהילדים מעבירים על כך שהם נפגעים. במקום לתפוס את התנהגותם סוטה ומורדת, נפגעות ונפגעים מבקשים שאנשי החינוך ישכילו להבין שמדובר בילדים סובלים, שמנסים לגייס מקורות עזרה מהמבוגרים ומנסים לייצר נראות מצד המבוגרים. כאמור, חשוב לציין כי גם בחלקים אחרים של העדות, שלא היו קשורים למסרים המכוונים ישירות למערכות החינוך, נפגעות ונפגעים ייחסו חשיבות רבה לחשיפה בפני איש חינוך. הם תיארו דמויות מחנכות כפוטנציאל חשוב לקבלת סיפור החשיפה. אפשר לראות זאת בציטוט הבא, שבו התבקשה הנפגעת למסור מסר לילדים הנפגעים: "את לא אשמה. תספרי למישהו מבוגר שאת מאמינה בה כמו מורה מנהלת במקרה פגיעה בתוך המשפחה ופגיעה מחוץ למשפחה. אם ההורים טובים וקשובים, ספרו להורים מה קורה". נראה מדבריה של הנפגעת שהדמות החינוכית משמשת מקור מרכזי וראשון לחשיפה, עוד לפני הדמות ההורית. עם זאת, מרבית המשתפים מתארים כיצד בפועל התקשו אנשי החינוך לפרש נכונה את אותות המצוקה שניסו לשדר בהתנהגותם. כך מתארת אחת המשתתפות: "לשים לב. לשים לב לשים לב לשים לב. אני הייתי מגיעה לבית הספר עם חתכים על הידיים ואיש לא שאל כלום. הייתי בוכה בשיעורים, מבריזה מהכול, מדוכאת מהחיים – וזה לא עניין אף אחד. אם מישהו היה שואל אולי 'מה קורה?' הדברים

האחות לא הקריאה את הפתק שלי.

כתבתי שם 'פגיעה מינית'".

הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות

39