דו"ח הועדה הציבורית - לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות - 2021

הבושה והאשמה של הנפגעים כמחסום לגילוי 4.3.1.3 | רבים שיתפו ברגשות כגון בושה ואשמה וסימנו אותן כמעכבות גילוי. הם הסבירו שלאורך ילדותם הועבר אליהם המסר שזו אחריותם לשמור על הגוף שלהם, ולכן האשימו את עצמם כאשר הם לא יכלו לעשות זאת, ותפסו את עצמם כשותפים להתעללות:

והחשש של אנשי המקצוע להודות שישנה התעללות ולהתייחס אליה כראוי, אף על פי שהם חשדו שהיא מתרחשת. חלק מהמשתתפים תיארו כיצד פסיכולוגים זיהו סימפטומים טראומטיים, אך לא הצליחו להתערב כראוי: "ברגע שזיהו את הטראומה בציורים שלי כשהייתי ילד, היא (הפסיכולוגית) שיתפה את זה עם הוריי, אך לא לחצה עליהם... אז להורים שלי ולכולם היה קל להסתיר את זה (ההתעללות)". "נאלצתי לפנות לפסיכולוג ואחרי כמה פגישות היא ויתרה עליי כי לא שיתפתי פעולה ושתקתי לאורך כל הפגישות". חלק מהמשתתפים התעמתו עם אנשי המקצוע בבגרותם, אך קיבלו תירוצים: "היא (יועצת בית הספר) אמרה שהיא חשדה שאבא הוא המתעלל, אך לא אמרה דבר כדי 'לא להכניס לי דברים לראש'". בחלק מהמקרים המשתתפים מתארים כיצד משפחתם נראתה נורמטיבית לזרים, מה שעיכב עוד יותר את היכולת של אחרים לייחס את התסמינים שלהם להתעללות: "בתקופה ההיא (כשהתעלל בי) או קצת לפני, התחילו לי דלקות. אימא שלי לקחה אותי לרופא הנשים שלה... והוא (גינקולוג) הכיר את ההורים שלי ואת המשפחה שלנו. היינו די מוכרים בעיר, אבא שלי הוא איש עסקים מצליח. והיינו באותה קהילה, בבריכה, באירועים וכן הלאה... אני לא יודעת מה הרופא חשב, אבל אולי הוא חשב שאנחנו משפחה טובה ואין מה לדאוג שיש לי דלקות". גם במקרים שבהם נמסרה חשיפה מילולית ישירה, חלק מהנפגעים הצביעו על פערים ולקונות בהתערבויות שנעשו, ואלו העצימו את הסבל שלהם: "הלכתי ליועצת בית הספר והיא אמרה לי שמכיוון שרוב המעשים הפוגעניים לא קורים בשעות הלימודים, אני יכולה להתקשר רק למשטרה. כעסתי מאוד על היועצת במשך שנים

"לא חשפתי מה קרה מתוך בושה".

"התביישתי וחשבתי שאני ילדה רעה ומגיע לי".

בחלק מהמקרים הם תיארו את עצמם כמשתתפים פעילים במעשי ההתעללות, וההשתתפות גרמה להם לתחושות של האשמה עצמית ובושה: "שתקתי, לא סיפרתי וחזרתי במשך שנים לאותו מקום שהתעלל בי. מה שגרם לי לחוש גועל ובחילה, השפלה ובושה גדולה". חוסר הנראות של ההתעללות: "צעקתי כמו 4.3.1.4 | שילדים צועקים, אבל איש לא ראה" לצד הפחד האימתני של נפגעות ונפגעים לחשוף את ההתעללות חשיפה ישירה, רובם מתארים התנהגויות מופנמות ומוחצנות שונות שהופיעו בילדותם כדרך של ילדים לזעוק את הפגיעה. הנפגעות והנפגעים הדגישו שהם ציפו מאיש מקצוע לקרוא בין השורות ולפרש את התסמינים שבאו בעקבות הטראומה, או לפחות לראותם כסימן אזהרה המצדיק חקירה. במקום זאת, הם זכו לבורות, לחוסר אונים ולשתיקה מצד אחרים. המשתתפים חלקו בנקודות העיוורות של אנשי המקצוע בחייהם: "צעקתי לסביבה. צעקתי, אבל אף אחד לא ראה. הסביבה תייגה אותי כביישנית, בריחת שתן, קשיים חברתיים. מורה בבית הספר, גננת, מדריכה, קלינאית תקשורת – סביבה שלמה פשוט לא ראתה". "אף אחד לא התערב, לא משטרה, לא עובדים סוציאליים, לא מורים, לא שכנים, כולם התעלמו". זאת ועוד, הנפגעות והנפגעים תיארו את חוסר האונים

הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות

63