דו"ח הועדה הציבורית - לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות - 2021

על חשיבות מניעת פגיעה מינית בילדים הצילו אותנו: 4.3

התבוננות בבקשת הנפגעות והנפגעים מהחברה כולה לקבל עלינו אחריות על ביטחונם של ילדים ועל מניעה של פגיעה מינית העלתה שלושה נושאים מרכזיים: תפיסותיהן של הנפגעות את המכשולים לקבלת עזרה ותמיכה בזמן ההתעללות, ההשלכות של אי־מניעת ההתעללות והנחיות ואסטרטגיות מניעה מומלצות.

תפיסותיהן של הנפגעות את המכשולים 4.3.1 לקבלת עזרה ותמיכה בזמן ההתעללות הנפגעות ציינו מחסומים שונים המונעים קבלת עזרה מהסביבה, ורבים מהם קשורים לתהליך הגילוי. הן ציינו כמה חסמים ראשוניים לגילוי ולסיוע בחיפוש, כולל דינמיקה של נפגע–פוגע, תפיסת ההתעללות של ילדים כעובדה וכמציאות נתונה ובושה ואשמה בקרב הנפגעות. נוסף על כך, הנפגעות תיארו את חוסר הנראות של תופעת הפגיעה המינית בילדות כמחסום לקבלת עזרה. דינמיקה של נפגע–פוגע 4.3.1.1 | הנרטיבים כללו תיאורים מפורטים של יחסי הנפגעות עם הפוגעים בזמן ההתעללות. דינמיקה זו תוארה כמורכבת וכללה עיוות של משמעות האהבה והטיפול מצידם של הפוגעים, מתוך כוונה ללכוד את הילד במערכת יחסים פוגענית ולמנוע גילוי. הנפגעות תיארו את הדרכים שבהן פוגעים התעללו בהן במסווה של אהבה ודאגה: "הוא היה אומר לי שמה שאנחנו עושים זה סוד ורק מבוגרים יכולים לעשות את זה, והוא חושב שאני חכמה ומבוגרת מספיק כדי להראות לי את הסוד של המבוגרים. וחשוב לא לספר ולהגיד לאף אחד כי רק למבוגרים מותר ומה שאני עושה איתו זה אסור, ושאם אני אספר לכולם אז אף אחד לא יאהב אותי, יכעסו עליי וכולם יעזבו אותי". רבים תיארו איומים, סחיטה והטעיה מטעמם של הפוגעים שנועדו למנוע גילוי:

(אימא) בהתעללות שעברתי".

זה היה מסובך עוד יותר כשהמתעלל היה המטפל הראשי, והשתיקה שימשה אסטרטגיית הישרדות: בקרב חלק מהנפגעים, ביטחונם והישרדותם כילדים היו תלויים בשתיקתם. תפיסות ביטחון כאלה מנעו מהם לחשוף את ההתעללות ולבקש עזרה: "יש לשמור על הסוד, כי הילדים יודעים שחייהם וביטחונם (המעט שיש להם) תלויים בשתיקתם". הכרחי לציין שהדינמיקה של פגיעה מינית בתוך המשפחה מציבה בפני הנפגעים והנפגעות הישרדות יום־יומית בתוך מערכת שהם תלויים בה ושהיא הכרחית להישרדותם, אך בה בעת היא משמרת את הפגיעה ומבטיחה בכל דרך אפשרית את מלכודם. תפיסות ההתעללות של ילדים כעובדה נתונה: 4.3.1.2 | "אין מציאות אחרת" רוב הנפגעות והנפגעים, גם במקרים שבהם הפוגע אינו המטפל העיקרי, שיתפו שבילדותם הם תפסו את ההתעללות כנורמה ולא דמיינו אחרת, כפי שצוין בציטוט הבא: "אין מציאות אחרת". לכן הם לא חשפו את ההתעללות ולא ביקשו עזרה: "בכל מקרה, מכיוון שהתנהגויות מעוותות עברו נרמול ולגיטימציה בסביבה שבה גדלתי, הרבה דברים שקרו נתפסו כרגילים, ולא 'תויקו' במוח ובזיכרון שלי כאירועים חריגים. המצוקה שלי הגיעה הרבה לפני ההבנה מה מקור המצוקה, וגם הסביבה דאגה להבהיר לי שהמצוקה הנפשית שלי מעידה אך ורק על היותי פגומה. גדלתי בתוך הנרטיב הזה, לפיו הכול בסדר ולא קורה לי שום דבר רע, ובמקביל אני לא נורמלית, כי אני מפגינה מצוקה כל כך חריפה מגיל כל כך צעיר 'בלי שום סיבה'".

"אחי איים עליי שאם אגיד לו (אבא) הוא יהרוג אותי ויש לו סכין ציד".

"הוא אסר עליי לספר. לא יכולתי לשתף אותה

הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות

62