תיאטרון חיפה - סווינג - מחזה מוזיקלי

צביה הוברמן מחזה ובימוי: אמיר לקנר ניהול מוזיקלי: מיכל שי כוריאוגרפיה: טליה אוטולנגי עיצוב תפאורה: שירה וייז עיצוב תלבושות: קרן גרנק עיצוב תאורה: אלעד דדון עיצוב ותפעול סאונד: קובי זיסלין ע.במאית:

בהשתתפות: מיי פיינגולד • דניאל סטיופין • דנה מיינרט • אבישי מרידור • תום גרציאני אלה רוזנצוייג • גבריאל דמידוב • שמעון חאבא • עופרי סלומון • אלונה טננבאום • עמית קפון

נדב רובינשטיין/אורי ויינשטוק פסנתר וניצוח: דניאל ספיר/אלון עזיזי קונטרבס: טל רונן תופים: עופר שפירא סקסופון וקלרינט: ארז הדר חצוצרה:

משך ההצגה: כשעה ושלושים 15.02.24 הצגה ראשונה בתיאטרון חיפה:

תוכנייה: תוכן: דורון שפר

סאונד: אלעד דדון בקליין : גיא שחר

ניהול הפקה: דור שלום מנהל הצגה: ג'קי קצנק תפעול במה: ולרי זסלבסקי תפעול תאורה: ניר ריקון תפעול פולוספוט: חואן כהן

עיצוב והפקה: טלי גרוס צילום כרזה: ג'ראר אלון צילום סטילס במה: כפיר בולוטין

מלבישה: לובה גלפרין פאנית: לודה גולדברג ניהול ייצור: צדוק סופר

תקציר . העולם בוער ובתל־אביב עשרות מקומות בילוי תוססים וסוערים. 1942 השנה היא קפה "ריץ" נחשב לאחד ממקומות הבילוי המצליחים ואליו מגיע קהל מגוון של קצינים בריטים, ערבים עשירים ויהודים שנמלטו מאירופה. מופעי הבידור ב"ריץ" לקוחים היישר מסרטי הקולנוע של התקופה ומספקים רגעים של שפיות ותקווה. על רקע זה נרקמת עלילה רבת תהפוכות שיש בה יצרים, בגידות, שקרים וסיפור אהבה גדול מהחיים. סיפורה של תקופה סוערת ומרתקת ושל נשים המנסות להתפרנס מבידור כשהעולם סביבן בוער.

בשילוב הלהיטים הגדולים מתוך סרטי הקולנוע המצליחים של התקופה.

דברי המנהלים

אנו מלאי גאווה במחזאית והבמאית הנפלאה של המחזמר סווינג, צביה הוברמן, יוצרת מקורית ונועזת, על המחקר המעמיק והחשוב שעשתה על ההוויה התרבותית המיוחדת של תל-אביב בימי מלחמת העולם השנייה ובפרט האתגרים ההישרדותיים של נשים בהיסטוריה הישראלית. מתוך מחקר זה רקמה צביה ביד אמן ובמעוף מחזה מוזיקלי מקורי וסוחף, שאף שהנרטיב בו הוא היסטורי, בה-בעת הוא גם אקטואלי ועכשווי ומתכתב עם המציאות בת־ימינו. זוהי הפקה מוסיקלית מקורית, ישראלית בכל יישותה ומהותה, המלווה בשירים קצביים ממיטב של כל חובב מוסיקה. DNA הקלאסיקות האמריקניות, הנמצאות ב זהו תהליך מורכב, נועז וראוי להערכה רבה. לוקחים בו חלק יוצרים ואמנים רבים משלל אמנויות הבמה. כך יוצרים תיאטרון ישראלי מקורי, נועז ופורץ גבולות כפי שאנו, בתיאטרון חיפה, אוהבים, יודעים וגאים לעשות. בהפקה ובהעלאת המחזמר "סווינג" מציג תיאטרון חיפה אומץ אמנותי. תיאטרון חיפה נמצא ללא ספק בחוד החנית של היצירה הישראלית המקורית, במיוחד בתחום המחזמר. אנו מבקשים להודות ליוצרים ולשחקנים על שהפיחו רוח חיים בסיפור המרתק שצבייה רקמה.

ובנימה אחרת, אנו מצויים עדיין במלחמה קשה ואכזרית, הגובה מכולנו מחירים כואבים בכל יום. בעזה נמצאים עדיין ישראלים חטופים – נשים, גברים וילדים, ומשוועים לשוב הבייתה. אנו, בתיאטרון חיפה, מייחלים לשובם במהרה ומתפללים לחזרתם בהקדם ובחיים. אנו מייחלים גם לשובם של חיילנו הביתה, אל חיק משפחותיהם ואל חייהם האישיים. אנו מקווים לשובה המהיר של מדינתנו האהובה אל שגרת חייה ואל מסלולה. מי ייתן ולא נדע עוד מלחמות.

מנכ"לית תיאטרון חיפה ניצה בן צבי, מנהל אמנותי תיאטרון חיפה משה נאור,

שיחה עם המחזאית והבימאית, צביה הוברמן המנדט הבריטי - לא מה שחשבתם

מדוע דווקא מחזה על ימי המנדט? אני אוהבת מאוד היסטוריה בכלל והיסטוריה ישראלית בפרט. כתבתי לא מעט מחזות היסטוריים. לכן, כתיבת מחזה המבוסס על ימי המנדט היה לי שלב טבעי לגמרי. אבל זהו לא עוד מחזה על תקופת המנדט. זהו מחזה על נשים בתקופה המנדט. במהלך התחקיר למחזה קראתי מחקרים בנושא וככל שהתעמקתי גיליתי דברים מפתיעים שהאירו לי את התקופה המרתקת הזאת באור חדש ומפתיע. בתל־אביב של שנות הארבעים היו כמאתיים אלף תושבים וכמאה אלף חיילים בריטים. החיילים הללו באו במגע יום־יומי עם החברה היהודית. ניסיתי להבין את חיי החברה דרך עיניהן של הנשים שעבדו במקומות הבילוי שאליהם הגיעו החיילים כדי להתפרק מלחצי היום. למדתי כי היחס לנשים הללו היה מורכב: מצד אחד, ציפו מהן להסביר פנים ולארח את החיילים בהיותם "משחררי הארץ" מידי התורכים והם שהתחייבו להקים לנו בית לאומי. מצד שני, לא ראו בעין יפה קשר בין נשים יהודיות לחיילים אנגלים, בעיקר ככל שהחריף הקונפליקט בין המנדט ליישוב בארץ. היחס לנשים היה כאל נכס לאומי שיש לשמור עליו. במובנים מסוימים, זה לא השתנה עד היום.

מדוע בחרת למקום ההתרחשות דווקא בבית־קפה? מעבר לאהבתי להיסטוריה יש לי אהבה גדולה למחזות זמר וסרטים מוזיקליים. כשגיליתי שהרפרטואר המוזיקלי בבתי־הקפה בתל־אביב היה מבוסס בעיקר על להיטים אמריקניים מסרטי הקולנוע וממחזות הזמר, החלטתי שזאת הזדמנות לשלב את שתי האהבות שלי - היסטוריה ומיוזיקלס. המחזה מתרחש בבית־קפה־מועדון, שהוא מעין מיקרו־קוסמוס של החברה הישראלית של אותם הימים.

ההשראה לבית־הקפה "ריץ" שמופיע במחזה לקוחה מבתי־קפה מפוארים רבים שפעלו אז בתל־אביב ובמיוחד מקפה "לורנץ" המפורסם, שבעליו היה טמפלרי. קפה "לורנץ" שימש כבית־קפה וגם כמועדון ריקודים ומקום מפגש. האתגר מבחינתי היה לשלב בצורה טבעית את השירים הידועים בתוך סיפור מקורי על נשים שעובדות במועדון. זה היה אתגר לא פשוט מבחינה תיאטרלית.

האם ישנו קשר בעינייך בין התקופה המסופרת על הבמה לבין האקטואליה של ימינו? כשהתחלתי לכתוב את המחזה התעניינתי במיוחד ביחס החברה לנשים ובאופי החברתי והתרבותי של המדינה שעומדת לקום. עניין כי אירועים היסטוריים חשובים רבים אירעו יחדיו באותה השנה: 1942 אותי לבחון את האירועים אז בעיניים של היום. התמקדתי ב מלחה"ע השניה, הגעת ידיעות ראשונות על השואה והאיום בפלישה של הגרמנים, שהגיעו כבר לאל־עלמיין במצריים והתקרבו לארץ. המלחמה פרצה בזמן שעשיתי את האודישן האחרון ובשלב הראשון פשוט הפסקנו הכול. כמה שבועות אחר־כך, כשהחלו החזרות, נדהמנו מהדמיון למציאות של ימינו. סיפור המחזה הוא על הרצון להמשיך לחיות גם בזמן מלחמה כשהעולם בוער, להמשיך לשיר, להופיע... פתאום כל משפט הדהד אחרת לגמרי. למציאות יש נטייה לחזור על עצמה. תיאטרון הוא סוג של אסקפיזם. גם האנשים הפוקדים את בית־הקפה מחפשים אסקפיזם אבל גם הקהל שמגיע להצגה. תיאטרון טוב הוא תמיד סוג של אסקפיזם. ואין ספק שהעושר התיאטרלי של ההצגה, ובעיקר השירים והריקודים, נותנים תחושה של בריחה קטנה מהמציאות. יחד־עם־זאת, מרתק לראות את תגובת הקהל למתרחש על הבמה: מרגישים שהוא חווה חוויה שיש לה קשר למציאות של היום, במיוחד בתמונה האחרונה של ההצגה, שיש בה ראייה עם פרספקטיבה להיום. מרגישים גל של חום שעולה מהקהל ומציף את הבמה. כבמאית ויוצרת זו תחושה נפלאה.

פרופסור דבורה ברנשטיין שנות המנדט: הנשים השורדות של תל־אביב החברה היהודית בארץ־ישראל המנדטורית הייתה חברה עירונית ברובה ושמרנית למדיי. מרבית היהודים תושבי הערים היו למעשה מהגרים שעלו ארצה בעיקר ממדינות מזרח־אירופה ומרכזה באמצעות סרטיפיקטים (אישורי הגירה) שחולקו במשורה. המוסר המקובל בקרב היישוב העברי היה בעיקרו שמרני. אמנם נוכחותן של נשים בכל הגילים ובכל המגזרים לא נפקדה מן הספירה הציבורית – הן לא הסתגרו בבתיהן, היו יוצאות לא אחת לעבודה, לקניות, לשלל סידורים וגם חיי חברה ותרבות היו להן. עם־זאת, תפיסות החברה לגבי המותר והאסור לנשים, במיוחד מחוץ לבית, היו ברורות ונוקשות למדיי והועתקו בדרך־כלל מן הנורמות שהיו מקובלות בארצות המוצא, קרי ארצות מזרח ומרכז־אירופה. לפי תפיסות אלה, המפרנס העיקרי במשפחה היה הגבר ואילו תפקידה של האישה היה דאגה לגידול הילדים, טיפוח המשפחה ותחזוקת הבית. אמנם היו, כמובן, גם נשים בעלות ידע מקצועי נתון וניסיון מקצועי שהביאו עמן מאירופה – כמו רופאות, רוקחות, נשות חינוך, עובדות סוציאליות וכד'. אלה המשיכו בעבודתן המקצועית גם בארץ וגם לאחר נישואיהן והצליחו לפרנס יפה את עצמן ואת משפחתן. אולם מרבית הנשים המהגרות שלא היו בעלות הכשרה מקצועית מוכרת נקלטו בעבודות מזדמנות בלתי־מקצועיות בעלות שכר נמוך, בעיקר עבודות ניקיון, מלצרות ומסחר זעיר (מוכרות בחנויות). היו שהשתלבו גם בענפי התעשייה כמו טקסטיל או פועלות ייצור. נשים אלה בדרך־כלל עזבו את עבודתן לאחר נישואיהן והתרכזו בתחזוקת הבית וגידול המשפחה. ככלל, העדיפו השלטונות האנגלים להעניק אישורי עלייה לזוגות נשואים או למשפחות עם ילדים. לנשים רווקות היה קשה עד בלתי אפשרי להשיג לעצמן סרטיפיקט לעלייה לארץ־ישראל ולכן רבות מהן חיפשו להן בעל. אלא שנשים יהודיות רבות שביקשו לעלות לארץ־ישראל לא מצאו להן בן־זוג שבו חשקו. כך, לצד התופעה המקובלת של נישואים לצורך עלייה והקמת משפחה, רווחה בשוליים גם תופעה של "נישואים פיקטיביים" – נשים רווקות שנישאו לגברים שלא מתוך כוונה לחיות עמם אלא אך־ורק לצורך קבלת אשרת הגירה. אלא שלא אחת היו גברים אלה מנצלים את הנשים, נעלמים בחזרה לאירופה או מסרבים להעניק להן גט. נשים אלה מצאו את עצמן לבדן, בדרך־כלל ללא מקצוע וללא עבודה מסודרת. רבות מן הנשים הצעירות הללו התקשו מאוד להיקלט בשוק העבודה, במיוחד בתקופה של מיתון. האילוץ למצוא לעצמן עבודה בעולם גברי וקשוח וקשיי הפרנסה והקיום של רווקות מהגרות הולידו סולידריות נשית מרשימה ויצרו מעגלי תמיכה ועזרה הדדית בין נשים במצב דומה. בדרך־כלל נוצרו מעגלי תמיכה של נשים מאותו אזור בארץ המוצא, החולקות גורל ומעמד משותף.

פרופסור דבורה ברנשטיין - סוציולוגית והיסטוריונית חברתית, כלת פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה

גם מצוקת מגורים אפיינה את הישוב העברי בתל־אביב המנדטורית. במשך כל שנות המנדט הבריטי בארץ־ישראל, ובמיוחד בשנות הארבעים, על רקע המלחמה באירופה, נעצרה כמעט לחלוטין הבנייה למגורים וניכר היה מחסור קשה בדיור. בשל המחסור נוצרה צפיפות רבה בדירות מושכרות. לא אחת נאלצו שוכרים לחלוק לא רק דירה משותפת אלא אף חדר משותף. נשים רווקות נהגו לחלוק חדר או לשכור מיטה בדירה שכורה. מטבע הדברים, גם לתרבות הפנאי היה מקום מרכזי בחיי הישוב. אפשרויות הבילוי היו מגוונות ובתי־הקפה היו אחד המוקדים המרכזיים בהם. התרבות המערבית, שאותה זנחו היהודים מאחור כשעזבו את אירופה, הייתה פופולרית מאוד גם בתל־אביב וברבים מבתי־הקפה הושמעה מוזיקה מערבית בסגנונות שונים ומקובל היה גם לרקוד. בתי־קפה אלה היו מקום בילוי של גברים ונשים גם יחד, ואולם, כיאה לחברה השמרנית שרווחה אז, נשים אשר פקדו אותם לבדן היו זוכות בדרך־כלל למבט עוין וביקורת חברתית. לביקורת נוקבת במיוחד זכו נשים רווקות אשר היו מתרועעות עם חיילים וקצינים בריטים. שלילה גורפת עוד יותר הופנתה כלפי נשים צעירות יהודיות אשר התרועעו עם גברים ערבים. המחזה "סווינג" מעניק מבט מפוקח אל תרבות בתי־הקפה הזו, מתמקד בנשים הצעירות אשר עובדות בו ובלקוחות הערבים, הבריטים והיהודים האמידים הפוקדים אותו. באמצעות המתרחש בקפה "ריץ" הצופה לומד להכיר מעט את המתח הרב שפקד אז את הארץ ואת מורכבות היחסים בין הקבוצות המגוונות בחברה. (ההשראה למחזה) קפה לורנץ ברחוב אילת־פינת רחוב שלוש בתל־אביב. את בית־הקפה הקים פרנץ 20 קפה לורנץ היה בית־קפה שפעל עד אמצע המאה ה- 1925 לורנץ, חבר בקהילת הטמפלרים הגרמנית. המקום שימש כבית־קפה, בית מרזח, אולם אירועים למסיבות ומופעי תיאטרון. ב נבנתה קומה שנייה והיא שימשה להקרנת סרטי קולנוע. בזכות מיקומו באמצע הדרך בין תל־אביב ליפו ובגלל בעלותו הגרמנית הזרה היה המקום פופולרי מאוד הן בקרב בני היישוב יהודים וערבים, הן בקרב חיילים וקצינים בריטים והגרמנים הטמפלרים עצמם והם פקדו אותו ערב־ערב. אפילו הסופר ש"י עגנון הזכיר אותו בספרו "תמול שלשום". עד לגירושם של הטמפלרים מן הארץ, במהלך מלחמת העולם השנייה, את בית־הקפה ניהלה רוב הזמן משפחת לורנץ, בשיתוף את דמי 1948 מסעדנים יהודים. עם גירושם מהארץ את בית־הקפה המשיך להפעיל המסעדן מקס רפופורט, אשר שילם עד לשנת השכירות לנאמן של משפחת לורנץ.

If you're blue,

and you don't know where to go to

Why don't you go where fashion sits? Puttin on the Ritz '

Dressed up like a million-dollar trouper

Trying hard to look like Gary Cooper (super duper)

Come, let's mix where Rockefellers

Walk with sticks or umbrellas in their mitts

Puttin' on the Ritz

שיחה עם אמיר לקנר, מנהל מוזיקלי להקים לתחייה את המוזיקה של שנות הארבעים

איך בונים מוזיקה למחזה מוזיקלי שכזה? אחד הדברים המהנים ביותר ביצירה "סווינג" הוא מועדון בתוך תיאטרון. מצד אחד, זו הצגה מוזיקלית שהשירים בה שזורים בתוך העלילה ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה, מתכתבים איתה, עם ההתרחשויות והדמויות, ומצד שני, העלילה עצמה מתרחשת בתוך מועדון והיה צורך לבנות את המועדון ולברוא אותו מהבחינה המוזיקלית. זה הציב אתגר לא פשוט אבל מהנה מאוד. היה לי חשוב מאוד לבנות תזמורת חיה ולא מוזיקה מוקלטת והתעקשתי על כך. בניתי תזמורת של חמישה נגני ג'ז מדופלמים – מתופף, קונטרבסיסט, פסנתרן, חצוצרן וסקסופוניסט. הם מנגנים בכלים אקוסטיים, ללא כלים אלקטרוניים או דיגיטליים, ללא מחשב וללא אפקטים ומניפולציות המקובלות היום. זהו הרכב וזוהי מוזיקה הנאמנים למוזיקה ולמועדונים של פעם, כפי שהיה בבתי־הקפה של שנות הארבעים. הרכב הנגנים המוכשר מלווה את הזמרות בהופעות שלהן אבל גם את הרמן, שאותו מגלם השחקן דניאל סטיופין, בקטעי הסטנד-אפ שלו על הבמה במועדון.

איזו חוויה צפויה לצופים בקהל? אני מקווה שהצופה ישמע את הקלאסיקות המוזיקליות האלמותיות הללו באור מעט שונה משהוא מכיר ויקשיב למילות השיר באופן אחר מכפי שהורגל, בהתאם להתרחשויות על הבמה. איך מצליחים להחיות במאה העשרים ואחת מוזיקה של שנות הארבעים של המאה הקודמת? אחת המשימות המאתגרות בעת הליהוק של הזמרות הייתה ליצור עמן את האווירה והצבע של התקופה ההיסטורית, של תחילת שנות הארבעים, על ההרכבים המוזיקליים הגדולים של התקופה – של שירה צפופה בקולות, של אנגלית מהירה ומוזיקה ג'אזית של גרשווין וברלין. היינו צריכים לצלול עם התזמורת ועם הזמרות לתקופה היסטורית מרתקת מן הבחינה המוזיקלית ועם־זאת לצלוח את מבחן הזמן ולנסות לגעת בשירים אלה בכלים ובזווית של היום, שמונים שנה אחרי. לשם כך הכנסתי מעט מודולציות קלות שאני אוהב להכניס, שבירות קטנות של הטקסט ואפילו, פה ושם, מעט אלקטרוניקה. אלה משיכות מכחול קטנות שאני יכול לעשות היום כדי להתאים את המוזיקה לימינו. עם־זאת, הקפדנו לשמור על נאמנות מלאה לתקופה.

רשימת השירים וקטעי המוזיקה

Putting On The Ritz / Irving Berlin

I Wanna Be Loved By You / Herbert Stothart And Harry Ruby, Bert Kalmar

In The Mood / Glenn Miller

Cheek To Cheek / Irving Berlin

Bei Mir / Sholom Secunda, Jacob Jacobs (Yiddish) Sammy Cahn And Saul Chaplin (English)

They Can't Take That Away From Me / George Gershwin, Ira Gershwin

A Yiddishe Mame / Lew Pollack, Jack Yellen

I, I, I, I, I Like You Very Much / Harry Warren, Mack Gordon

Caravan / Juan Tizol And Duke Ellington

Baby Face / Harry Akst, Benny Davis

Get Happy / Harold Arlen, Ted Koehler

אל נא תאמר לי שלום / טולי רביב

Sing Sing Sing / Benny Goodman

A Foggy Day / George Gershwin

Summertime / George Gershwin

שיחה עם שירה וייז, מעצבת התלבושות "שואו" הוליוודי ומבט חווייתי

איך ניגשים ליצור תלבושות למחזמר כמו "סווינג"? ' והתלבושות הן מכאן, 40 ברצינות רבה. עשינו עבודת מחקר היסטורית לקראת המחזה. מצד אחד, זה קורה בתל־אביב בשנות ה מהארץ. מצד שני, הרקדניות על הבמה נותנות "שואו" אמריקני של שירים וריקודים פופולריים מאותה התקופה, כמו פרד אסטר, ריטה הייוורת' ועוד. אז הייתי צריכה להלביש אותן בתלבושות של הופעות כפי שהיו לובשות הרקדניות בסרטים. לשאר הדמויות במחזה, כלומר אלה שפוקדים את המועדון, היינו צריכים למצוא תלבושות מתאימות ומדויקות, המשקפות את התקופה – כל דמות והלבוש האופייני לה. רצינו להישאר נאמנים למקור, למה שלבשו אז בישראל: היהודים שעלו מאירופה שמרו על החליפות שלהם ולבשו אותן בארץ: האמידים יותר, שיכלו להרשות לעצמם לכבס את החליפות, לבשו בדרך־כלל חליפות בהירות, ואילו דלי האמצעים יותר לבשו חליפות כהות יותר. אל המועדון היו מגיעים בעיקר גברים אמידים ולכן הלבוש בהתאם. היינו צריכים למצוא גם בגדים מתאימים לחברי המחתרות ומדים של חיילים וקצינים בריטים. הבגדים מסייעים לצופה ללמוד על הדמות ולזהות אותה גם ללא מילים. לשם האותנטיות עשינו, אני וצביה, מחקר היסטורי ארצישראלי שכלל צילומים רבים מאותה התקופה – גם של אזרחים, גם של .' 40 ' ועד לשנות ה- 20 חיילים וגם של הרקדניות. בחנו צילומים רבים גם של בתי־קפה ומועדונים של תל־אביב משנות ה-

איזו חוויה ביקשת להעביר לצופה באולם? אנחנו נותנים ליושב בקהל מסע תקופתי מהימן של העיר תל־אביב של שנות הארבעים וחיי הלילה שלה, וכמובן, מבט חווייתי על ההופעות במועדון, ה"נאמברים" של הזמרות והשואו האופייני לאותה תקופה. זו הייתה עבודה מעניינת ומרתקת, שהעניקה לי הזדמנות לשחזר פרק בהיסטוריה של הארץ ולעשות זאת בהמון צבע ושמחת חיים.

בהשתתפות:

(ארנסט) אבישי מרידור

(הרמן) דניאל סטיופין

(רשל) מיי פיינגולד

(שרה) דנה מיינרט

(מרים) אלה רוזנצוייג

(צבי) תום גרציאני

גבריאל דמידוב (הקולונל באנקר)

שמעון חאבא (חינאווי, וגנר, חייל בריטי, חבר מחתרת)

(אסתר) עופרי סלומון

(מלכה) אלונה טננבאום

(יסמין) עמית קפון

צילום: אושרי ביטון (דניאל סטיופין), משה קמינסקי (דנה מיינרט), ליאור נורדמן (מיי פיינגולד), אור דנון (שמעון חאבא), גלעד דוואלרו (עמית קפון), שרי עוז (עופרי סלומון), שמחה ברבירו (אבישי מרידור) נעה ניר (אלונה טננבאום, תום גרציאני), עמנואל רוזנצוייג (אלה רוזנצוייג), אילן זכרוב (גבריאל דמידוב)

הצוות שלנו

דירקטוריון תיאטרון חיפה ירון פיינטוך, גלי סגל, פרופסור ניצה בן דב יועץ משפטי עו"ד שלמה כרוב, עו"ד יערית אייל ועדת ביקורת יו"ר רו"ח יוליה מרזליאקוב, ארז ישכרוב רו"ח מבקר זאב שלום מבקר פנים רו"ח יום טוב בילו ניצה בן צבי | מנכ"ל משה נאור | מנהל אמנותי ורדית כהן | מנהלת לשכת מנכ"ל מיכל הללי | מנהלת שיווק גילת סלע | מנהלת מכירות חוץ ומחלקה חינוכית

טלי גרוס | תקשורת שיווקית ותוכן דנה בן יצחק | " אחראית "החממה אורלי קוטיק | מכירות לארגונים

עופר טל | מנהל טכני דור שלום | מנהל הפקות רקפת בלומנפלד | חשבת שושני מרקוביץ | מנב"ט אייל זילברשטיין | אב בית מרינה גנדין | הנהלת חשבונות פיליזר יחסי ציבור | דוברות ויחסי ציבור צוות טכני: ואלרי זסלבסקי, עומר גבריאלי, שי סיני, עומר ליבוביץ', זוהר לוי קלאר, סטיבן ארנס , יורי פופוב , אנדריי זמליאנקו | תפעול ניסים טויטו, לירן כהן, גיא שחר | סאונד חואן כהן, יוסי זוהר, ניר ריקון, אלי אשכנזי, דימה אלטמן, מריאנו קסיו, דניס קורנט | חשמל ותאורה לובה גלפרין, ויקי אזולאי, עמליה זכריה | הלבשה לודה גולדברג, טניה שפק | איפור ופאות ענת זמיר | ניהול הצגה ואביזרים

שירות לקוחות ומנויים: יובל יאירי, רמי אלקסלסי | אחראי משמרת

דיילים: אסף ברנשטוק, יותם סוסל | אחראי משמרת

צוות קפה התיאטרון: לימור וואחד, אלינור פליק אחזקה: נדיה בונדרנקו, נג'וא מוחמד

Swing The year is 1942. The world is turbulent and in Tel Aviv there are dozens of lively and boisterous entertainment places. Cafe "Ritz" is considered to be one of the most successful entertainment places where a diverse crowd of British officers, rich Arabs and Jews who escaped from Europe come. The entertainment shows at the "Ritz" are taken straight from the movies of the period and provide moments of sanity and hope. Against this background, a plot full of twists and turns: passions, betrayals, lies and a larger than life love story. The story of a turbulent and fascinating time. A story of women trying to make a living from entertainment while the world around them is burning. With the greatest hits from the successful movies of the period.

Writtern & Directed by: Zvia Hubeman Musical Director: Amir Lekner Choreography: Michal Shay Set design: Talia Ottolenghi Costume design: Shira Wise Lighting design: Keren Granek Sound design and operation: Elad Dadon Directed assistant: Koby Zislin

Cast May Finegold • Daniel Styopin • Dana Meinerth • Avishai Meridor • Tom Graziani • Ella Rosenzweig • Gavriel Demidov Shimon Haba • Ofri Salomon • Alona Tenenbaum • Amit Capon Piano and conducting: Nadav Rubinstein/Uri Weinstock Double bass: Daniel Sapir/Alon Azizi Drums: Tal Ronan Saxophone and clarinet: Ofer Shapira Trumpet: Erez Hadar

Duration of performance: 90 min. First performance: 15.02.24

תיאטרון חיפה, 3313436 חיפה, מיקוד 50 רח' פבזנר 04-8600575 . פקס | 04-8600500 .' טל ht1.co.il אתר התיאטרון: משכן התיאטרון ע"ש מאירהוף The Joseph & Rebecca Meyerhoff Theatre of Haifa