קשר עין גליון 283 - ירחון ארגון המורים - נובמבר 2018

לשעבר מפקח כולל על בתי ספר על יסודיים במחוז תל אביב

ד"ר משה גרנות

רגועה כיתה הצעות אחדות לפתרון בעיות משמעת

נ דמה לי שאחת הסיבות לאי שקט בכיתה היא השיטה הנפוצה בהוראה הפרונטלית, אשר כשלעצמה אין בה פגם, אבל אם היא מושתתת על מבול של שאלות המופנה כלפי התלמידים, אזי היא גורמת לאנטגוניזם כלפי כל מה שבית הספר מסמל. השאלות המופנות ללא הפסקה אל התלמידים גורמות לסתימת מעיין הסקרנות שלהם, והם כאילו אומרים לעצמם: 'בוודאי יימצא התלמיד החנון שיענה נכון. ואם זה לא יקרה – הרי המורה יביא את הפתרון, לא לפני שישפיל אותנו על חוסר התבונה שלנו'. ולא רק זאת, השאלות הרבות גורמות לתלמיד לחוש כמו בחקירה, ולמרות שאולי הוא עצמו אינו יודע לנסח את חוסר הנוחות לנוכח מבול השאלות, הוא בוודאי חש שהמורה, אשר יודע את התשובה, רוצה שהתלמיד יקלע בדיוק לתשובה הרשומה אצל המורה במערך השיעור. זה בהחלט מעצבן, ואיננו מוסיף לרגיעה בכיתת הלימוד. במקום שמי שאינו יודע (התלמיד) ישאל את מי שאמור לדעת (המורה), קורה בדיוק ההפך. איך בונים שיעור שבו התלמידים שואלים והמורה – בעזרת הכיתה – עונה? בכך עסקתי בעזרת דוגמאות בעשרות שיעורים שקיימתי לפני המורים באזור הפיקוח שלי (וסיכום של הרעיונות ניתן למצוא בפרק "שיודע לשאול" בספרי "עם הפנים אל המורה", הוצאת ירון .)74 – 70 ' , עמ 2002 גולן הנוהג המקובל במקרה של הפרעה למהלך השיעור הוא להעיר לתלמיד המפריע לנוכח כל שאר התלמידים, בליווי איום מרומז, או גלוי, על הרשמה במזכירות, סכנת השעיה, הזמנת הורים, סיכון לסילוק מבית הספר וכד'. מורה שנוהג כך שוגה שגיאה טקטית, שכן הוא הופך את התלמיד המפריע ל"שחקן ראשי" ב"מחזה" שאותו התלמיד חיבר וביים, והתלמיד רק נהנה מ"פרי עמלו", שהרי הוא זקוק לתשומת לב כמו לאוויר לנשימה, בדיוק כמו שחקן על הבימה. אם לא ניתנת לו תשומת לב ב"טוב", הוא מוכן לקבל אותה

שאלות המופנות ללא הפסקה אל התלמידים אינן מוסיפות לרגיעה בכיתת הלימוד; במקום שמי שאינו יודע (התלמיד) ישאל את מי שאמור לדעת (המורה), קורה בדיוק ההפך. איך בונים שיעור שבו התלמידים שואלים והמורה – בעזרת הכיתה – עונה? ב"רע", כלומר בהפרעות. התשוקה שלו לתשומת לב באה על סיפוקה אם המורה מהלל אותו לפני הכיתה, וגם אם הוא נוזף בו לפניה, והוא גם די חכם להבין שאיומי המורה, על הרוב, הם איומי סרק - כי תקנות משרד החינוך אינן משאירות לו חופש פעולה כשמדובר בהענשת תלמידים. מה עושים? ניגשים לתלמיד המפריע, ולוחשים לו באוזן (שרק הוא ישמע!) בקשה שיהיה שקט. גישה כזאת מנטרלת, ולו זמנית, את התשוקה העזה שלו להתבלטות, והופכת אותו למעין שותף לסוד "חברי" עם המורה. על הרוב פעולה פשוטה זו עובדת, אבל אם ההפרעה נמשכת, מוצע למורה לגשת שוב אל התלמיד וללחוש לו שיחכה לו ליד הדלת אחרי השיעור. וכך מעניק המורה לתלמיד חומר למחשבה – המורה הוא ה"מפיק" וה"בימאי", ואילו התלמיד מייצר (בלב!) רפליקות על גבול הדרמה: 'לא עשיתי כלום, בחיי!', 'תמיד נטפלים אליי!', 'המורה שונא אותי' וכד'. בסוף השיעור, כשהתלמיד מוכן עם ה"רפליקות" הנ"ל, המורה חייב לאכזב אותו, ולומר לו: 'אני מצטער, אבל אני עייף מאוד, אני חייב להתאוורר קצת, בוא נקבע פגישה מחר בבוקר, עשרים דקות לפני הצלצול'. כעת יש לתלמיד המון זמן לשייף את האפולוגטיקה שלו, אבל למוחרת רצוי שהמורה יאכזב שוב את התלמיד, ולא יאמר מילה על ההפרעה, אלא ידבר איתו שיחה בטלה על תחביבים,

26