קשר עין גליון 284 - ירחון ארגון המורים - דצמבר 2018

ד״ר רחל צימרוט

חוקרת ומרצה במחלקה להוראת המדעים ובמחלקה ללימודי הוראה באוניברסיטה העברית בירושלים; שימשה מורה לכימיה בבית הספר קלעי בגבעתיים

המורה - תבנית נוף סביבתו על משרד החינוך לדאוג לתשתית מתאימה, אשר תאפשר לכל בעלי התפקידים בבית הספר לנהל את העבודה החינוכית באופן מכובד ומכבד ותשפר את אקלים בית הספר

ספר רבים ברחבי הארץ. המורים מרוכזים בחדר המורים. פינות העבודה סגפניות ולא מאפשרות פרטיות, ובוודאי לא עבודה יעילה. כל בתי הספר התיכוניים עברו למערכת עוז לתמורה, הדורשת את שהות המורים עד לשעות אחר הצוהריים, אבל – התשתית לא הוכנה. המורים משקיעים את כל מרצם ויכולת התמרון שלהם במציאת פתרונות לסיטואציה שתוארה ועוד רבות כאלה המתרחשות יום יום, אבל ללא ספק, עבודתם נפגעת, והם מותשים מהאלתורים ומהמאמץ להכין שיעורים טובים ולשוחח עם התלמידים או עם ההורים בתנאים לא תנאים אלו. כמי שהכשירה סטודנטים להוראת מדעים באוניברסיטה יותר מחצי יובל, שילבתי בהכשרה היבטים טכנולוגיים, הכנה ) ומשימות הדורשות PBL( לפרויקטים שיחות פנים אל פנים עם קבוצות תלמידים ועם תלמידים יחידים. אני מרצה בחדר

אישית... לא מתאים כאן”, והיא מחווה בידיה על כל הקהל התוסס בחדר המורים. כאשר קבענו את הפגישה ציינה האם שעליה ליידע אותי על מצבו הבריאותי של האב, דבר שמשפיע על הריכוז והלמידה של הבן. “את צודקת,” אני מתנצלת, “אחפש חדר מתאים.” וכאן מתחילה הסאגה הסיזיפית של מציאת חדר לפגישה. רצה מחדר לחדר, שואלת, אבל אחראית המערכת איננה. איפה אמצא חדר? לבסוף, בעזרת תלמידה חביבה שמסייעת לנו, נמצא חדר כיתה ריק. איזה מזל שישנם שיעורי ספורט במערכת. “קפה?” אבל עכשיו חדר המורים רחוק ורק המחשבה שהיא תצטרך להמתין לריצה שלי הלוך ושוב עם הקפה, מייתרת את השאלה. מנגבת זיעה ממצחי, מחייכת לאם הנבוכה והשיחה מתחילה... סביבת עבודה לקויה התיאור שזה עתה קראתם יכול היה להיות לקוח מסביבת העבודה של מורים בבתי

באותו יום ישבתי מול המחשב בפינת העבודה המזערית שבחדר המורים וניסיתי להתרכז במציאת סרטון להמחשת הוראת הקשר הכימי. מסביב הזמזום הרגיל של הכוורת, סליחה, חדר המורים. כמו דבורים חרוצות רצות למכונת צילום, לקחת משהו מהלוקר, דנים בציוני תלמידים, מישהו מדבר עםהמחנך, למישהו קוראיםמהדלת - המקום הקבוע לפגישות מורה-תלמיד. בתוך כל זה אני שומעת קול השואל בשמי. אני מסובבת את ראשי ורואה אישה מתקדמת לעברי, נכון יותר, מפלסת דרכה אליי בקושי בתוך הצפיפות הזאת. “שלום,” היא מחייכת אליי. “אני נועה, אימו של רונן (השמות בדויים, כמובן). הקדמתי קצת. זוכרת? ביקשתי להיפגש איתך.” “נעים מאוד, נועה, בואי, שבי.” אני “סוחבת” את הכיסא מעמדת המחשב השנייה כדי שנועה תוכל לשבת. “קפה?” “פה?” היא פוערת את עיניה ומבטה המחויך הופך למופתע ונעלב. “זו שיחה

28