קשר עין גליון 289 - ירחון ארגון המורים - מאי 2019

הוא ממשיך בנפנוף האצבע, כמי שמנסה להוכיח את הרשע ואת הצדק

שנעלם. כיוון שחש שאני דרוך וקשוב, הוא מתחיל לספר לי את סיפורו - לאט ובחלקים קטנים. אני בולע בשקיקה כל מילה, מתמלא אהבה לגוף הילדותי שמדבר בכעס מקולו של זקן

לתוך האישונים, ומצביע כילד מאשים לעבר הלימון, רוצה להיות בטוח שאני מבין את כוונתו. בקול צרוד, כמתחנן, אמר: “תוריד לי את הלימון הזה, בבקשה”. “ברצון רב, למה לא,” עניתי ובמשיכה קלה הכנעתי את הענף וזה הביא את הלימון ישר אל תוך כף ידו. שבב חיוך עדין נדחק משפתיו. ק. בידו האחת נשען על ַ הוא סובב את הלימון עד שניתּ מקלו, ובשנייה מחזיק את הלימון בעדינות ומביט בו כמו היה זה גוזל. הוא השחיל את הלימון לתוך כיס הז’קט והורה לי באצבע על לימון נוסף והוסיף בנימה רכה: “גם את זה, בבקשה”. שוב אני מכופף את הענף, והוא סובב לכף ידו לימון נוסף והוא נבלע באותו הכיס. אחר כך השחיל לכיסו עוד ועוד. משסיפק תאוותו, הישיר אלי מבט כמעט שמח ולחש: “תודה רבה לך צדיק, עזרת לי מאוד, שאלוהים ישמור אותך”. אני מלווה אותו אל הספסל הקבוע שלו, בפינת החצר, רחוק מהצופים שלעגו לו. “למה אתה צריך לימונים?” שאלתי. הוא פוסק את כף ידו לעברי כמתפלא על השאלה ועונה בקול רם והחלטי: “בשביל התה!!!” תולי נועץ בי מבט עמוק ומתמשך, ושב להתנשף בקולות חרחור, כמכין נאום משתלח שחיכה לצאת לאור. השקט מופר בבת אחת. הוא שולף לעברי אצבע משולשת בתנועה גסה ואומר בכעס: “כלום לא מקבלים כאן. הכול חרא, אוכל לא אוכל, שתייה לא שתייה, טיפול לא טיפול...” פניו, שנצבעו בנימי דם אדומים מהקרב בזירת הלימון, מאדימים יותר והוא ממשיך להתנשם בכבדות. הז’קט עם

מתעלם ומכה מכה נוספת בענף. הכישלון לא מרתיע אותו, הוא מייצב רגליו בפיסוק קל, מניף את המקל מקצהו התחתון, לופת את הענף בידית האחיזה, ומצליח למשוך את הענף אליו - אך הלימונים נותרו רחוקים. עכשיו הוא משכלל את השיטה, הוא מושך ומרפה, מושך ומרפה. בכל משיכה והרפיה הלימון נרעד ומזדעזע. אני מתקשה להבחין מי מזעזע את מי. תולי והלימון מזועזעים כמעט באותה המידה. הריקוד המזעזע מתמשך ונהיה לעצבני יותר ויותר אל מול הצחוקים הקולניים ורקיעות הרגליים של הלועגים מהספסל. מילים בשפה שאיני מכיר, אך אני יכול לנחש את תוכנן, נזרקות לעברו. הלימון העקשן נשאר גאה ויהיר, מלגלג, במעגלי ניצחון מעל ראשו של תולי, ואני מתחיל לחשוש לזוג המרקד. שניהם רזים באותה מידה ובכל רגע אחד מהם עלול להישבר, וגרוע מכך, תולי יכול למעוד וליפול ומעידה בגיל כזה יכולה להיות גורלית. תולי מתחיל לעכל את התבוסה. עכשיו מחכה לו תבוסה נוספת מחבורת המלעיזים שיהפכו את המחזה לשיחת השבוע. אני מתבונן בו בהערצה מחלון חדרה של אימי, ורגע לפני שהוא חוזר אל הספסל הקבוע שלו אני ממהר אליו. אני שומע את נשימתו הכבדה והמהירה. הז’קט שלו מתרומם עם כל נשימה והנחיריים מצפצפים. תולי נראה כעוס ומותש. אני מחייך אליו חיוך עדין כמנסה להרגיע, ומציע לו: “אפשר לעזור?” ספק כואב ספק מבויש, הוא מביט בי בעינו האחת ישר

25

Made with FlippingBook flipbook maker