קשר עין גליון 299 - ירחון ארגון המורים ספטמבר-אוקטובר 2020

הקשיבו לי ושיבצו אותי כאפסנאי קשר, וזה היה הניצחון הראשון שלי, אחרי הרבה שנים שהייתי בשוליים ולא השמעתי כמעט את קולי. לאחר השירות בצבא החלטתי שאני חייב לצאת לעבוד, ובחרתי להיות מאבטח במתקני דלק. בעבודה זו ניצלו אותי. לא נתנו לנו תנאים סוציאליים, דברים בסיסיים כמו נסיעות הורידו לנו מהמשכורת. כמה פעמים עבדתי הרבה מעל למה שאני יכול, והרגשתי שאני לא יכול לעשות ולומר כלום, כאילו הייתי חייב. לא יכולתי לעזוב את העבודה למרות הניצול הגדול. בתוכי ידעתי שזו העבודה שלי ואולי אני לא יכול לעשות משהו אחר, לזה נועדתי - כביכול. לאחר כמה שנים החברה פשטה את הרגל, והחלטתי לאגד את כולם כדי לתבוע אותה על כל השנים שלקחו מאיתנו. זה היה הניצחון השני שלי. בזמן שעבדתי כמאבטח התחלתי ללמוד. הפחד והלחץ היו גדולים מאוד, שכן לא ידעתי אם אצליח בכלל, למרות שהייתה בי מוטיבציה. מבין המכללות שביקרתי בהן בחרתי במכללה

שהרגשתי שהיא מתאימה לי גם מהבחינה החיצונית שלה. היו בה המון מדשאות, והיא לא הזכירה לי את בית הספר כלל. לא הייתה לי תעודת בגרות. בלימודיי בבית הספר נשארתי די מאחור מבחינת הידע. אי אז בכיתה ד' הראש פשוט לא היה פנוי ללמידה. וכך התחלתי ללמוד במכינה. בהתחלה לא האמנתי בעצמי, לא הצבעתי, ואת כל מה שדיברו ולימדו לא הבנתי בכלל, אבל התחלתי ללמוד גם בבית ולחזור על מה שלימדו. הייתה לי מורה לאנגלית שנלחמה עליי, ואמרה לי, אין מצב שאתה לא מסוגל ללמוד אנגלית ולהוציא

29