קשר עין גליון 302 - ירחון ארגון המורים מרץ-אפריל 2021
| מיטל אברהם רונאי*
סיפורו של מסע או מסע של סיפור
"בין ארץ איבוד לארץ דמיון"
היו ה"מילים" החזקות ביותר. כחובבת מילים שכמותי הערכתי את המקוריות שבשיח החדש שלפניי. כל יום הוספתי למילון השפה החדשה הזו - "שפת בית הספר", עוד ועוד ערכים. נאה דורש נאה מקיים המפגש עם תלמידים שכביכול עומדים מנגד למורה, גם פיזית, מן הזדמנות להסתכלות פנימה, לשאילה עצמית - מה הם ַ מז מנסים לומר לי ברובד הסמוי מהעין... אביב גפן שר "השתיקה שלי היא הצרחה הכי גדולה". הייתי שומעת אותו כנערה, ופגשתי את המשפט הזה שוב במלוא עוצמתו גם בתפקידי כמורה - במפגש עם אותם תלמידים "שותקים" שהכרתי. אחת מהן הייתה תלמידה שבכל שיעור עסקה בקריאה ובכתיבה, אבל ללא קשר לתכנים הלימודיים. יום אחד ניגשתי אליה. שאלתי אותה אם אפשר לקרוא את מה שהיא כותבת והיא הנידה ראשה בחיוב. אני לא זוכרת מה היה כתוב שם, אבל אני זוכרת היטב כיצד זה היה כתוב. המילים היו זורמות, נובעות, ממלאות את הדף והנשמה... שיבחתי אותה על כתיבתה, וסיפרתי לה עד כמה היא בת מזל שמצאה תחום שהיא כה נרגשת ממנו. היא הרימה מבטה אליי, וסיפרה כי סיימה למלא מחברות שלמות אותן היא חושבת יום אחד לאגד לספר משלה. התרגשתי ואמרתי לה שאם כך, כדאי שתמשיך במה שהיא עושה ואני בטוחה שיום אחד יהיה לה ספר שאחרים ייהנו לקרוא. הרגשתי צבועה. הינה את כאן מרצה על התמדה, נחישות ואמונה... אך מה באשר לילדה שאת היית? שאלתי את עצמי בבושה. זו, שבדיוק כמו התלמידה שלפניי כעת, כתבה וכתבה...
שיעור בשפה חדשה ל פני כמה שנים יצאתי למסע חדש בחיים שלי. אחרי מרתון למידה מאתגר בתוכנית להסבת אקדמאים תּי היישר לכיתה הומת נערים ונערות בבית ספר ַ להוראה, נח בעיר התחתית. והאמת היא שקצת הרגשתי בתחתית... בצעד מהוסס נכנסתי לכיתה, וזו נראתה לי, באופן הזוי ונטול כל הומור, ציני ככל שיהיה, בדיוק כמו הכיתות אותן אני עצמי פגשתי בעבר כתלמידה. המורה ישבה על כיסא עץ מאחורי שולחן, התלמידים מולה מסודרים שורות-שורות, ואפילו ספר הלימוד היה זהה לחלוטין לזה שאני למדתי ממנו אי אז. עשיתי צעדיי אל עבר הקיר, גוררת אחריי כיסא וביטחון עצמי שנשחק במסדרון. אומנם השיעור הספציפי הזה היה דומה לאלו שחוויתי כנערה, אבל השיעור הכללי שהועבר לי, במפגש עם ילדים לאורך הזמן, היה משמעותי ביותר. באותה השנה, ובארבע השנים שלאחריה, התובנות היו רבות, אבל בראשן הייתה אחת חזקה מהשאר. אם אתה רוצה להשפיע, תוכיח! הראה דוגמה. כי מי אני שאבקש מהתלמידים שלי להכיר בחוזקות שלהם, על פני כישלונות כואבים, בעוד אני לא אעשה כן? את ה"שיעור" הזה הבנתי ממש רק כשהרשיתי לעצמי לחוות את בית הספר במלוא עוצמתו. הקשבתי למסרים שהתלמידים העבירו לי ללא מילים - כשישבו עם הקפוצ'ון על הראש ושתקו, כשהתעקשו להשאיר את התיק על הגב וסירבו להשתתף, כשנמנעו מלהיישיר מבט אליי... אלו
48
Made with FlippingBook Publishing Software