קשר עין גליון 302 - ירחון ארגון המורים מרץ-אפריל 2021
רכזת אנגלית שש שנתית בתיכון גבעת שמואל, רכזת קשרי קהילה ומחנכת | דנה לביא
ספר חדש - "יתומת צה"ל"
השנים האחרונות לימדתי מאות תלמידים ותלמידות, 22- ב ואני יכולה להעיד על עצמי שאני אוהבת מאוד את העבודה שלי, ונהנית לעבוד עם נוער. הם מצחיקים אותי ומשמחים כל כך. אני נהנית לשמוע אותם, להיות במחיצתם, ומרגישה בת מזל להיות האדם שנמצא שם עבורם ומלווה אותם. לא תמיד חשבתי שאני מתאימה להוראה, אך העבודה בתיכון לנוער מונשר בנתניה הבהירה לי עד כמה הם זקוקים לי ואני להם. לפני כמה חודשים יצא לאור ספרי הראשון, "יתומת צה"ל", בהוצאת ספרי ניב. כתבתי אותו בשלושה שבועות, וערכתי אותו במשך מספר חודשים. הוא נכתב מתוך רצון שלי לרפא כאב שלא ידעתי אפילו שהיה קיים בי, כאב בו לא העזתי לטפל. הדחקתי ונמנעתי מלעסוק בו במשך שנים. הספר מתאר בפעם הראשונה בספרות העברית את עולם היתמות והשכול מנקודת מבטה של הילדה בת השש שהייתי, בת יחידה להורים גרושים שאביה נפטר במהלך שירות המילואים. הוא מציג את החיים בצל התווית "יתומת צה"ל", את המשא הנפשי הלאומי והאישי הכבד של התווית אותה נשאתי
לאורך ילדותי ונעוריי ובגרותי ואת ההשפעה של השכול, לא זו המדוברת בימי הזיכרון הממלכתיים והציבוריים, אלא דווקא האישית והפרטית, זו שנשארת לאחר שימי הזיכרון מסתיימים. הספר מתחיל כך: "שנאתי להיות יתומה. להרגיש את העיניים מתבוננות בי בכל טקס יום הזיכרון בבית ספר, בטקס ב'יד לבנים', בטקס שליד הקבר בגבעת חיים. מבט של רחמים? לא, תודה. אני אסתדר נהדר בלעדיו. מעולם לא סיפקתי את הסחורה. תמיד רצינית, אסופה, עניינית. אף פעם לא בוכה. עבדתי על זה כמה ימים לפני כל טקס מעיק, ובזמן המיועד הישרתי מבט ו'החזקתי'. בבית הספר היסודי הייתי היתומה היחידה. בטקסים הרגשתי את מבטם של המורים ולא פעם הם היו מצביעים עליי ואומרים זה לזו, 'נו, ההיא שם, הג'ינג'ית, דנה'. השתדלתי מאוד להפריע, להציק, להצחיק, לעשות הכול כדי לא להיות שם, בטקס עם השירים העצובים, המילים הדוקרות והפתוס הנשפך לכל עבר. 'איך נפלו גיבורים?' שאלו שם. אבא שלי בהחלט לא היה גיבור, חשבתי."
54
Made with FlippingBook Publishing Software