קשר עין גיליון 303 מאי-יוני 2021

מרצה ומדריכה פדגוגית במכללת לוינסקי לחינוך | ד״ר לימור ראובך

הירושה של צילה גולדברג

על הדרך שבה בחרה לאה גולדברג להתמודד עם הפחד מפני השיגעון בצל מחלת הנפש של אביה. שנים להולדתה 110 לרגל ציון

כ , השאירה אותה אימה בשדה 8 שהייתה לאה גולדברג בת לבד כדי לשמור על מזוודות, בשעה שהיא עצמה הלכה ל״סידורים״. הימים היו ימי סוף מלחמת העולם הראשונה. אביה נאסר על ידי הצבא הליטאי, ויום יום עבר טקס של הוצאה מדומה להורג. באותו יום הלכה אימה לנסות לשכנע את החיילים לשחרר אותו. לאה נשארה לבדה בשדה שעות רבות, ובסופו של אותו יום מעלות. 39- עלה חום גופה ל אביה, אברהם גולדברג, נהפך עם שחרורו לאדם אחר. עד אותה עת היה אדם אוהב, משכיל, אך לאחר שחרורו לקה בנפשו. עם פרוץ המחלה הוא הפך לאיש פרוע וחסר רסן המאמין שהוא אלוהים או המשיח - ורק מדי פעם בפעם חווה תקופות ביניים של צלילות הדעת. ימה ובושה - בשל ֵ התנהגותו של אביה עוררה בלאה א המשברים, התפרצויות הבכי וגילויי האלימות שהייתה עדה להם. האב נכנס לבתי חולים למחלות נפש ויצא מהם חליפות, ומחלתו גרמה למשפחה מצוקה כלכלית וגם מצוקה רגשית וחוסר נחת. כשהתבגרה לאה, היא ראתה באביה סכנה לבריאותה ולסיכוייה לחיות באושר, וניסתה למחוק את הקשר ,1927 ביניהם מזיכרונה ולבטל את קיומו בתודעתה. בנובמבר , כתבה ביומנה: “זהו שיגעון לפחוד מפני 16 בהיותה כבת השיגעון. אני יודעת זאת ובכל זאת אני יראה. אומרים שמחלת הרוח עוברת בירושה. וזוהי אמת״. החשש מפני המחלה לא היה מנותק מהמציאות. בילדותה סבלה מהתקפי בכי, מדיכאון ומכאבי ראש, ואימה לקחה אותה

לרופאים ולבתי נופש לקבלת טיפול רפואי. משפרצה מחלת הנפש של אביה, ראתה בכל ויכוח עם חבריה לכיתה שגרם לה לכאב ראש או לחולשה, סימן למחלה שהועברה אליה בתורשה. בשלב זה החליטה שאסור לה להביא ילדים לעולם, ובהחלטה זו עמדה עד סוף ימיה. עקב חרדה קיומית תמידית זו מפני השיגעון פירשה לאה כל תגובה רגשית שלה החורגת מאיפוק רגיל כסימן למחלה האורבת לה. במילים אחרות, החרדה עשתה אותה לאישה הממתינה למחלה, כמו הופכת את המחלה הנעדרת לנוכחת בשגרה היום-יומית - ולא רק אותה. לצידה חיה אימה, צילה גולדברג, שהורישה לבתה בבלי דעת את אותה החרדה, שעשתה גם אותה עצמה לממתינה למחלה. ביומניה מדווחת לאה על ביקוריה התכופים אצל הרופא. הם מוזכרים לצד הדיווחים השוטפים על שגרת היום-יום, עם העצות הרפואיות שניתנות בעקבותיהם. ביקורים אלו מעלים תהיות באשר לסיבותיהם, אך גם באשר למהות ההליכים הרפואיים ,1923 ביולי 13- שהיה על הנערה הצעירה לעבור. כך למשל, ב , כתבה לאה ביומנה לראשונה על ביקורה אצל 12 בהיותה כבת הרופא: “הייתי אצל הרופא, איש מצוין, צעיר מאוד. הוא לא מצא אצלי דבר מלבד זה שלי מעט דם״. חמישה ימים אחר כך שוב מוזכר הרופא, בעיקר בשל הציווי שלו שתצא לטיולים בטבע. כשבועיים לאחר מכן תיארה לאה את האירועים שלהלן: “הלכתי לגינה, שם שיחקתי זמן קצר. אחרי כך קראו לי לעשות החרדה שהורישה האם לבתה חיזקה את הקשר ביניהן

32