קשר עין גיליון 303 מאי-יוני 2021

בּ ֵ ש ֱ ל ָ פ ִ ח

בּ ִ א ֻ א ֵ ש ֱ ל ָ פ ִ ח דגושות, בערבית אין הבדל כזה; בערבית פ' לא דגושה קיימת . אין בערבית גם p כעיצור נפרד, ואין אות המציינת את העיצור , וכן אין בערבית ב' k כ' רפה כמו בעברית, ויש רק כּ המציינת רפה, אלא רק אות אחת המציינת בּ.

בלשון הטורקית השתמשו באותיות הערביות עד ימיו של אתא תוּרכּ. אתא תוּרכּ יצר מהפכה תרבותית-גרפית בהשפעת התרבות האירופית, כאשר הכריז ביום אחד על הפיכת הסימנים הערביים, שבהם נכתבה הלשון הטורקית עד ימיו, לאותיות לטיניות. רעיון זה שבה גם את מוחו של איתמר בן אב"י, וכך החליט בנו של אליעזר בן יהודה לחקות את מעשהו של אתא תוּרכּ, ידידו, ואף כתב ספר עברי בתעתיק של מילים באותיות לטיניות. לרעיון של איתמר בן אב"י התנגדו רבים, ובראשם היהודים החרדים, שרחשו כבוד לטקסטים המסורתיים של הלשון, כמו התנ"ך, המשנה והתלמודים. בלשון הערבית, שלא כמו בעברית שיש בה שלושה סימני (פתח, חטף פתח וקמץ גדול בהגייה המקובלת a ניקוד לתנועת ה. ַ ח ְ ת ַ , סימן הקרוי פ a כיום), יש רק סימן אחד לציון תנועת o ושלא כמו בעברית, שיש לה ארבעה סימנים לציון תנועת (חולם חסר, חולם מלא, קמץ קטן וחטף קמץ), אין בערבית כל ,u והסימן היחיד המתקרב לציון תנועה זו הוא o סימן לתנועת ה. ַ מ ּ ַ והוא קרוי ד (צירה, סגול, e בעברית יש שלושה סימני ניקוד לציון תנועת חטף סגול), ואילו בערבית הספרותית לא מסומנת תנועה כזאת כלל, והסימן הפונטי המתקרב לציונה בה הוא החיריק. בעברית (חיריק חסר וחיריק מלא) - i יש שני סימנים לציון תנועת ה. גם בעברית וגם בערבית ַ ר ְ ס ּ ַ ובערבית רק סימן אחד, הקרוי כ כּוּן. השווא הערבי ֻ יש סימן אחד לשווא, בערבית הוא קרוי ס הוא רק שווא נח ונועד לציין אפס תנועה, ואילו בעברית יש גם .e- שווא נע, המציין מעין חצי תנועה ובמקרים רבים נהגה כ גם בעברית וגם בערבית יש סימן אחד לציון דגש. אך בעוד שבעברית יש הבדל בין אותיות ב', כ', פ' הדגושות לאלה שאינן

עם חידוש הדיבור העברי על ידי אליעזר בן יהודה ועמיתיו, נס פה ֹ שהתחולל אחרי כאלפיים שנים, שבהן העברית הייתה ש מתה בדיבור היום-יומי ושימשה לשון קודש, הקפיד אליעזר בן יהודה על הגיית כל העיצורים, כפי שהיא אמורה להיות בלשונות השמיות. בראשית הדרך של התחייה הוא אף דאג לשמר את הניקוד כדי להגות נכון את המילים. אך במרוצת הזמן ויתרו מורי העברית על הניקוד, וטענו, שלא בצדק, כי יהיה אפשר להבין את הנקרא בעברית רק בעזרת האותיות של האלף-בית, כנהוג בלשונות אירופה, וללא הסימנים הנוספים של התנועות. בדיעבד התברר שזו הייתה טעות מרה והיא הותירה בכייה לדורות. מאז אותה החלטה אומללה החלו להיווצר שיבושים בפי דוברים של השפה העברית והשיבושים הלכו ורבו. אף על פי רות השנים ֹ כן לא הקפידו האחראים להוראת העברית, בעש האחרונות, על שימוש בניקוד, ואפילו לא על שימוש חלקי. וכבר לאחר שילדים לומדים קריאה בעזרת הניקוד, "משחררים" אותם מסימני הניקוד - ויוצרים בכך אנדרלמוסיה נוראה, שכבר ספק אם יהיה אפשר להתגבר עליה. מי שלומדים קריאה בלשונות שהוזכרו לעיל ושאינן שמיות, עתידים לבטא נכונה כמעט את כל המילים שבלשונותיהם; הסיכויים לשיבושים בקריאה בלשונות שבהן האותיות משמשות עיצורים וגם תנועות שואפים לאפס. לא כן הדבר בעת קריאת עברית ללא סימני ניקוד. מילים רבות נהגות

49