קשר עין גיליון 313 ינואר-פברואר 2023

חבולה התרוממתי וניצבתי רחוק ממנה ליד המעקה והבטתי בייאוש אנה ואנה. לא היה אף אחד מלבדנו. בראשי דהרה רכבת הרים בפיתולים ובסחרחורות, הבטן התהפכה והמילים נתקעו בגרוני. וכמו לוליין המתנדנד על חבל, הבטתי אל הנערה האומללה מלמטה ושוב מלמעלה. במהירות שיא האיץ קילוח המים היישר אל קודקודה בדיוק מרושע. עצרתי את נשימתי לנוכח המטרה שלא הוחטאה. "מה יהיה עכשיו?" לעו המילים בגרוני. הפיסחת הבחינה באופירה ופנתה למנהלת כדי לבוא איתה חשבון. הביקורת של הצוות החינוכי הוטחה בה. אופירה הפנימה לאט לאט שפג תוקפו של המשחק האכזרי. החיים ניסו להעניק לה את מתנת הסלחנות והחמלה כפי שלא ידעה עד כה. השאלה שנותרה בעינה היא עד כמה תפתח לה את ליבה?

למעקה צוהלת: "אני מלכת העולם וכעת אמטיר עליהם

גשם". לא אהבתי את התענוג המפוקפק של אופירה. אמרתי בליבי, שאדם העומד בראש הבניין הוא מעין צופה במגדל שמירה שמשקיף על כולם ממרחקים, מתריע מפני סכנות ונותן תחושה של הגנה כמו שלמדנו בשיעורי מולדת... אך השיא היה עוד לפניי. לפתע ראיתי אותה ממרומי הבניין. היא הזכירה לי בעל חיים שנפגע בכביש חדש שנסלל לאחר שנעקרו הפרדסים. נערה כבת חמש עשרה, פיסחת, מדדה בהליכתה. שערה השחור קצר. היא לבשה חולצת גולף מתחת לתלבושת בית הספר והידסה על המרצפות באופן מעורר חמלה. ליבי התכווץ. למראיה, אורו עיניה של אופירה והיא סימנה אותה כמטרה נלעגת. "שלא תעזי" - סיננתי מבין שיניי - "הניחי לה, בין כך ובין כך הגורל התאכזר אליה". נאבקתי בה וניסיתי לחטוף מידה את בקבוק המים. היא הדפה אותי והטיחה אותי בחוזקה על הרצפה.

חלום האחד בספטמבר

כל השנים הללו – בית הספר שזור בעולמנו הפנימי. אנו ספוגים בו ובכם, תלמידים, בעמל של אהבה בדואט של שיפור וליטוש הדדי. למענכם אני ערה תמיד לכל ניצן ולכל עלה מצהיב. גם בחלומותיי - אני מוציאה לכם את השמש...

אינני אימכם, אך אתם ילדיי.

27