קשר עין גיליון 328 יולי-אוגוסט 2025

שבו ילדים ונערות לומדים "מה נחשב" ומה לא, "מה יפה", "מה טבעי", "מה נשי" – מועלות שאלות הנוגעות לחוויות יומיומיות של תלמידות (וגם תלמידים), מתוכן יכולה לצמוח שיחה כנה על נראות, בחירה, שייכות ומרד. שיער כטקסט ילדוֹת נושא עימו מסרים הרבה לפני שהן עצמן מסוגלות ש ְׂעַר לקרוא אותם. הערות על שערן - גם כשהן באות לכאורה ממקום של דאגה – משדרות לבנות מסר עמוק: הגוף שלהן איננו שייך להן בלבד. שיער ארוך או קצר, גזוז או קלוע, חפוף או מקורזל – תמיד הוא טעון, ו"אומר משהו" על מי שנושאת אותו. מופעי שיער בראש ובראשונה הם טקסט חי – ייצוג – שמקודדים בו מסרים תרבותיים. וכמו כל טקסט – אפשר לקרוא אותו, לפרום אותו, לפרש אותו מחדש. בחינוך הממלכתי והדתי כאחד מופעי הראש הנשי הופכים לעיתים לסמן של זהות, השקפת עולם, אמונה ועוד... כאן נשאלת השאלה: מי קובע את המשמעות? על פי אילו הנחות יסוד? דרך פריזמה פמיניסטית, ניתן לקרוא את השיער הנשי כטקסט – מיתולוגי, חברתי, דתי ופסיכואנליטי. באמצעות תאוריות פמיניסטיות שונות נחשפות שכבות של סמליות, אידאולוגיות הראש הנשי כטקסט מיני/ וסוכני תרבות שהִבנו את שְׂעַר מגדרי, טקסט שדורש פענוח – ממש כפי שאנו מזמינים תלמידים לקרוא יצירה ספרותית, שיר או מיתוס. באופן אולי מפתיע, השיח על שיער – נושא שנראה שולי, אסתטי, חיצוני – מוביל לשאלות יסוד על מין, מגדר, זהות, שליטה וחירות. דרך חקר השיער ניתן ללמוד על הדינמיקה של יחסי הכוח בחברה החילונית והדתית כאחד, ועל הדרכים שבהן

החברה מבנה "נשיות" כמשהו שדורש מִשמוּע. כיצד נדבך אחר נדבך למדנו, גברים ונשים כאחד, להפנים את הנורמות המחייבות נשים לנרמל את שערן. מדמויות מיתולוגיות ועד לדמויות קולנועיות ראש נשי לבין מקורות הקשר ההיסטורי-תרבותי בין שְׂעַר מיניות ניתנים לבחינה מדמותה של מדוזה, קסנדרה, לילית, חווה ועד לדמויות קולנועיות מודרניות כמו ריפונזל, מרלין מונרו, ברבי ועוד. בחברה המודרנית המשמעויות הללו לא נעלמות. נשים לומדות "להתאים את עצמן", ולמשמע את שערן כאשר באמצעותו מועברים מסרים חברתיים סמויים – אך עוצמתיים – המעצבים זהות, מגדר והבנה של הגוף. והאם אנו יכולים לחשוף, לפרום ולשאול מחדש את הקשרים התרבותיים, ההיסטוריים והחברתיים שנקשרו בשְׂעַר ראשן של נשים. שכן "מיתוסים", כפי שטוען התאורטיקן קלוד לוי שטראוס, אינם סיפור ישן וחסר רלוונטיות, אלא דרך חשיבה, והם אינם שייכים רק לעבר הפרימיטיבי. להפך – הם ממשיכים לחיות גם בעולמנו המודרני, כחלק מהאופן שבו תרבויות מסבירות לעצמן את הסדר החברתי הקיים. המיתוסים שסובבים אותנו – חווה, מדוזה, ונוס, לילית ועוד - הם לא רק סיפורים על נשים, אלא סיפורים שסופרו על ידי . ומי שמחזיק בעט (או בעמדת , מתוך נקודת מבט גברית גברים הבמאי), קובע מה נתפס כטבעי, יפה, מושך או הפכפך. כך אנו יכולים להקנות לתלמידים יכולת לראות זווית אחרת, לזהות את "המבט" שמופעל עליהם ועל סביבתם. לכן אחת הדרכים החזקות ביותר להוביל שינוי חינוכי היא להחזיר את הסיפור לידיים של הלומדים והלומדות. לעודד אותם לשאול – מי המציא את הדימוי הזה? מדוע נשים

37