קשר עין גיליון 329 ספטמבר-אוקטובר 2025

האקדמיה ללשון העברית | ד"ר נטע דן

"המורה העברי נִִצח"

תפקידם ההיסטורי של המורים בהקניית הדיבור העברי ומה תפקידם בהנחלת העברית כיום

ע ותד מימי קדם קלטה העברית מילים משפות זרות – מצרית, וד מימי קדם קלטה העברית מילים משפות זרות – מצרי אכדית, ארמית, יוונית, לטינית, ערבית, רוסית, צרפתית ועוד. כיום השפעתה של האנגלית היא החזקה ביותר, וכך חודרות לעברית מילים כגון "באג" (תקל) ו"פייק ניוז" (חדשות כזב), ואף נוצרים פעלים מ"שורשים" לועזיים, כגון "לקנסל" (לבטל) ו"לטרגט" (קיהול). נשאלת השאלה אם חדירת הלעז אל העברית מערערת את צביון השפה; האם ראוי שדוברי העברית יקפידו על אוצר מילים עברי? ומה תפקידם של המורים והמחנכים בהנחלת העברית לדור הדוברים הצעיר? הבנת תפקידם ההיסטורי המכריע של המורים בתהליך התחייה של הדיבור העברי עשוי לשמש רקע לדיון בשאלות האלה. המורים העבריים הראשונים ראו בעבודת ההוראה ייעוד לאומי נעלה וקיבלו על עצמם להפיץ את העברית החיה גם מחוץ לכותלי בתי הספר; הם שנטעו את העברית בפי הילדים בארץ ישראל ויצרו "איים" של דוברי עברית. אליעזר בן־יהודה היה הראשון שהחל ללמד שיעורי עברית לימד בבית הספר 1882 בשפה העברית וללא תרגום. בשנת "התורה והמלאכה" בירושלים. מורים שהושפעו מחזונו לימדו תחילה את מקצוע העברית ללא תרגום ובהמשך גם את יתר תחומי הלימוד. שיטת ההוראה שפיתחו כוּנתה "עברית בעברית". המורים העבריים הראשונים התמודדו עם קשיים מרובים. עברית לא הייתה שפת אימם ורבים מהם התקשו בדיבור עברי שוטף. כך למשל כתב תלמיד שהחל ללמוד בשנת בשיטת "עברית בעברית": 1891 גם המורה בכבודו ובעצמו מגמגם יותר מאשר מדבר, שכן גם הוא לא היה רגיל בדיבור עברי מילדותו. יתר על כן, רבים מהמורים הראשונים הגיעו למקצוע ההוראה במקרה והיו חסרי השכלה מקצועית־פדגוגית. לא היו להם תוכניות לימוד ושיטות הוראה בעברית, והורגש מחסור ניכר במילים בסיסיות והכרחיות להוראה. בלית ברירה קבע כל

מורה את המילים הדרושות לו לדיבור עברי בכיתה, אך הבלבול באוצר המילים היה כה גדול עד כי לעיתים אפילו באותו בית ספר היה הבדל במילים ובמשמעותן בין מורים ובין תלמידים שונים. כך תיאר מורה עברי מצפת את המצב: כמעט בכל מושבה קוראים לעצמים היותר מצויים בשמות אחרים או בניקוד אחר: פה קוראים 'גיר' ופה 'נתר' ושם 'ק ִִר ְְטוֹן'. זה אומר 'חרט' וזה 'מכתב'. האחד קורא 'שמורת עין' – עפעף; והשני – 'ריסים'. בבית ספר אחד קוראים 'בימה', ובשני – 'קתדרה', ובשלישי – 'מכתבה'. זה אומר 'סָָרגל' וזה – סְְרגל. זה 'ספסל' וזה 'ספסֶֶל'. זה 'צדע' וזה – 'צדעה'. פה 'כיס', ושם 'צלחת', ופה – 'חיק'. זה קורא 'חזיה', וזה: 'חזית'! ) פרסם דוח 1893 אחד העם שביקר בארץ ישראל בשנת תרנ"ג ( על ביקורו, ובין השאר הוא תיאר את המצב העגום של בתי הספר שבהם לימדו בעברית: השומע באזניו, איך יגמגמו בלשונם המורים והתלמידים יחד, מחסרון מ ִִלים ומבטאים, הוא מרגיש מיד, כי "הדִִבור" הזה לא יוכל לעורר בלבו של המדבר או השומע רגש של כבוד ואהבה של השפה המצומצמת. [...] ובאין לו [למורה] יכולת לבאר כראוי את העניָָנים גם בעל פה – כי הביאור הזה בשעת הלִִמוד הוא גם כן בלשון עברית – יוצאים הילדים מבית הספר בידיעות צנומות ומקוטעות. כדי לפתור את בעיות ההוראה הקשות ייסדו בשנת תרנ"ב ) קומץ המורים החלוצים את "אספת המורים". חבריה 1892( דנו בשאלות חינוכיות־מקצועיות ובאסטרטגיות ליצירת מרכז סמכות. בפעילותם הנחושה הובילו להקמה המחודשת של ועד .)1905 הלשון בשנת תרס"ה ( מאמצי המורים להנחלת העברית נשאו פרי, ומעדויות של בני התקופה מתברר שכעבור זמן קצר ניכרו הישגים בהקניית הדיבור העברי לתלמידי בתי הספר. לדוגמה, בבית הספר בראשון לציון ,)1888 החלו ללמד בשיטת "עברית בעברית" בשנת תרמ"ח ( וכבר באותה השנה הופיע בעיתון "הצבי" דיווח אופטימי על

36