קשר עין גיליון 330 נובמבר-דצמבר 2025

| אבינועם הרש

שש שנות חרם כיתתי על ילדה במערכת החינוך - איפה היו כולם? איפה היה המבוגר האחראי? והצוות? ומשרד החינוך? והורי הילדות המחרימות?

א חד מהמקרים שעד עכשיו מזעזע את המדינה בכל מה שקשור לחרם הוא סיפורה של אופק ראשון, שהייתה מוחרמת בכיתתה מכיתה א’ ועד לכיתה ו’. כל מי ששמע את הסיפור של אופק, לא יכול שלא לתפוס את הראש ולשאול את עצמו: מה לעזאזל נסגר? ואיך ייתכן שילדה עוברת שש שנים במערכת החינוך כשהיא מוחרמת, מכיתה א’ ועד כיתה ו’? איפה המבוגר האחראי בסיפור? איפה הצוות החינוכי? איפה ההורים של הילדות? איפה כולם? ממש ככתוב “בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה”. כמחנך נתקלתי כמה וכמה פעמים, למעשה יותר מדי, בתלמידים שנופלים בין הכיסאות ועוברים מגוון של חרמות: חלק מהם גלויים וקשוחים יותר, חלק מהם מתוחכמים ושקופים, והמכנה המשותף לכולם הוא שכמו גז רעיל הם מפוררים את הדימוי העצמי של הקורבן. אולם אם חשבנו שנגענו בליבת העניין, מגיע החלק המעניין באמת: באחד מהראיונות שערכתי עם אופק, היא שיתפה אותי בכך שלא רק שההורים של אותן ילדות לא באמת התמודדו עם האתגר החינוכי של הילדות שלהם, אלא הם גם אימצו את דפוסי הבריונות של אותן ילדות והפנו אותם כלפי אימא שלה. כאשר ביקשתי ממנה לפרט, היא ענתה לי בפשטות: “הם העיפו את אימא שלי מקבוצת הווטסאפ”. שמעתם? לא רק שהאימהות לא עצרו את הבנות שלהן, אלא הן גם החליטו להעיף את אימא של אופק כי נשבר להן מה’חפירות’ שלה ומתמונת המראה שהיא הציבה כלפי ההתנהגות של הילדות שלהן. אחרי הריאיון איתה חשבתי לעצמי, האם כמחנך נדרשתי אי פעם לעבור השתלמות מיוחדת שתצייד אותי בכלים להתמודדות עם חרם שמתקיים בכיתה שלי? מעולם לא. האם במסגרת לימודי תעודת ההוראה הייתה מכללה שדרשה ממני לעבור קורס שיצייד אותי בכלים להתמודדות עם חרם, כמו קורס עזרה ראשונה? ובכן... גם לא.

ובכלל, מדוע בתי ספר נצרכים למיקור חוץ ולעמותות שיבואו וידברו על חרמות לפני צוותי ההוראה, במקום לפתח תכנים ומשאבים משלהם? ומה באשר לבית הספר? האם הוא באמת מקנה משאבים לפיתוח מודלים של רכזי מוגנות שכל תכליתם תהיה להכשיר את שאר חברי הצוות החינוכי ולהוות כתובת משמעותית ואמיתית שתוכל בכל זמן נתון לספק מענה מדויק ואפקטיבי למקרים של חרם, שיימינג ובריונות ברשת? האם כלל הדברים הללו לא נעשו בגלל מחסור בתקציבים? בכוח אדם? בנכונות? במודעות? בהטמעה? בהבנה? האם אנחנו מחכים למשהו בשביל להתחיל ולחולל את השינוי? תחילת השינוי היא גם בידינו, והיא יכולה להיעשות בין השאר באמצעות שיחות אישיות עם התלמידים והתלמידות, קשר רצוף עם ההורים, פעולה מיידית ברגע שיש חשש לחרם או לשיימינג או לבריונות, ואף בקשת תקציבים למשאבים לצורך התמודדות עם התופעה. משאבים להכשרת הצוות יש דברים שלא חוסכים בהם - החינוכי לטיפול בחרם ולמניעתו, מאמצים חינוכיים מול התלמידים ועבודת מניעה. החיים של התלמידים שלכם הם אחד מהם.

33