קשר עין גיליון 331 ינואר-פברואר 2026

מורה, רכז מגמת יזמות ומנהל מרכז יזמות עירוני ט’ ת”א | גיא פביאן

אופטימיות כפדגוגיה: להפוך תקווה לפרקטיקה חינוכית

ב משך שבועות ארוכים דני (שם בדוי) היה עבורי סימן שאלה גדול בחדר הכיתה. בזמן ששאר התלמידים בכיתה י' עסקו בבניית המיזמים החברתיים שלהם, דני ישב עם קפוצ'ון משוך על הראש, עיניים נעוצות בשולחן, וחומה בלתי נראית בינו לבין העולם. בחדר המורים אמרו עליו שהוא "מקרה אבוד", תלמיד שהמערכת כבר ויתרה עליו והוא, בתמורה, ויתר עליה. באחד הימים, כחלק משיעור על יזמות ושינוי חברתי, ביקשתי מהתלמידים לזהות "כאב" בקהילה שהם רוצים לפתור. דני לא כתב מילה. כשניגשתי אליו בסוף השיעור, הוא אמר לי בקול שקט: "מה זה משנה מה אני רוצה? שום דבר לא באמת משתנה פה. המקום הזה שבור". באותו רגע עמדה בפניי בחירה: להסכים איתו – הרי המציאות באמת מורכבת, התקציבים חסרים והעייפות מצטברת – או לבחור באופטימיות אסטרטגית. לא אופטימיות נאיבית של "הכול יהיה בסדר", אלא כזו שרואה את הסדק בקיר ומאמינה שאפשר להפוך אותו לפתח. "אתה צודק, דני," אמרתי לו, "המקום שבור. ובדיוק בגלל זה אנחנו צריכים מישהו שרואה את השברים טוב כמוך כדי לדעת איפה להתחיל לתקן". השינוי לא קרה בן לילה. הוא לקח חודשים של עבודה סיזיפית, של אמונה עיוורת ברגעים של ייאוש, ושל סירוב מוחלט שלי לקבל את הדיאגנוזה של "מקרה אבוד". בסוף השנה דני עמד על הבמה בערב שיא של המגמה והציג פרויקט חברתי שיזם עם חבריו לצוות. הקפוצ'ון כבר לא היה שם, ובמקומו היה מבט של אדם שמבין שיש לו כוח להשפיע. כשניגשתי אליו בסוף הערב, הוא לא הודה לי על שלימדתי אותו יזמות. הוא אמר משפט אחד שחקוק אצלי עד היום: "תודה שהמשכת להאמין בגרסה שלי שעוד לא הייתה קיימת". הסיפור של דני הוא לא רק סיפור על מורה ותלמיד. הוא הוכחה לכך שאופטימיות בחינוך אינה "בונוס" אישיותי של המורה, אלא היא כלי עבודה אסטרטגי מהמעלה הראשונה. היא

היכולת המקצועית להביט במציאות חסרה, ובכל זאת לפעול מתוך תמונת עתיד שלמה. היא המנוע שמאפשר לנו, כאנשי חינוך, לבנות גשרים במקום שבו אחרים רואים רק תהום. בשיח החינוכי המודרני אופטימיות היא לעיתים קרובות המושג הכי פחות מובן מאליו. היא נתפסת בטעות כ"משקפיים ורודים" או כהתעלמות מהמציאות, אך בפועל, מדובר בבחירה מודעת לראות במכשולים דבר זמני, ובפוטנציאל של התלמיד – דבר נתון לשינוי. אופטימיות, עבור איש חינוך, היא מצפן המנחה אותו בתוך סערה. במציאות שבה המערכת לעיתים קרובות קשיחה, עמוסה בביורוקרטיה או דלה במשאבים, האופטימיות היא המאפשרת למורה לא רק "לשרוד" את היום, אלא להפיח בו משמעות. היא הכוח שמסרב להצטמצם למגבלות המבניות ומעז לראות בכל קושי פדגוגי או התנהגותי הזדמנות לצמיחה. מחנך אופטימי הוא זה שמבין ששינוי אמיתי מתחיל ביכולת להתעקש על התקווה – גם כשהמערכת אומרת "אי אפשר", הוא רואה את ה"איך כן". בסופו של דבר, האופטימיות היא הדבק המדביק את התלמידים באמונה בעצמם; כשהם רואים מבוגר משמעותי שלא נכנע למשקולות המציאות, הם לומדים שגם הם יכולים לעצב את עולמם, למרות הכול. מה הופך את האופטימיות לכוח משנה מציאות? : האופטימיות משמשת כ"שכפץ" רגשי אל חוסן מול שחיקה ● מול אתגרי המערכת. : תלמידים לא לומדים רק את החומר, הם מודל לחיקוי ● לומדים את הגישה שלנו לחיים. : כאשר יש תקווה, המוח פנוי למצוא פתרונות יצירתיות ● חדשניים במקום להתמקד בבעיות. "חינוך הוא מעשה של תקווה. זו האמונה שמה שאנחנו עושים היום, ינבוט מחר במקומות שלא חלמנו עליהם." חשוב להדגיש: זו אינה אופטימיות עיוורת המתכחשת לבעיות

34