קשר עין גיליון 331 ינואר-פברואר 2026

בשיח החינוכי המודרני אופטימיות היא לעיתים קרובות המושג הכי פחות מובן מאליו. היא נתפסת בטעות כ"משקפיים ורודים" או כהתעלמות מהמציאות, אך בפועל, מדובר דבר נתון לשינוי – בבחירה מודעת לראות במכשולים דבר זמני, ובפוטנציאל של התלמיד

אחד שיחזיק עבורם את התקווה כשהם עצמם איבדו אותה. כשהמורה בוחר באופטימיות, הוא למעשה בוחר לשמש כמראה המשקפת לתלמיד לא את מגבלותיו הנוכחיות, אלא את הפוטנציאל העתידי שלו. בסופו של דבר, אופטימיות בחינוך היא מעשה של מנהיגות אמיצה. היא הבחירה המודעת והיומיומית לא לתת לשחיקה ולציניות לנצח, ולזכור, שמאחורי כל טופס ביורוקרטי או כיתה רועשת, עומדת הזדמנות חד-פעמית לגעת בנפש ולזרוע זרע של שינוי. בעולם שלעיתים ממהר להתייאש, להיות מחנך אופטימי זהו המרד המשמעותי והחיוני ביותר.

או מייפה את המציאות. להפך, היא מישירה מבט מפוכח אל הכשלים, אל הפערים הלימודיים ואל המצוקות הרגשיות – אך מסרבת להשתתק מולם. זוהי גישה אקטיבית, פרגמטית, ששואלת תמידית: "בהינתן המצב הקיים, מהו הצעד הקטן הבא שאני כן יכול לעשות?" המחנך האופטימי, במקום לשקוע בתלונות על מה שאינו בשליטתו, מתעל את האנרגייה למה שנמצא בתוך מעגל ההשפעה שלו. יתרה מכך, עבור התלמיד, המבט האופטימי של המורה הוא לעיתים חבל הצלה של ממש. ילדים ובני נוער, במיוחד אלו החווים כישלונות חוזרים ונשנים, זקוקים למבוגר משמעותי

35