קשר עין - גליון 235 - ינואר 2014

לעומתם, אני מכיר גם אחרים שחרתו על דגלם את הוויתורים וההקלות, והתלמידים מוצאים בהם דרכם באין מפריע היישר לחדר המנהל תוך עקיפת מחנך הכיתה ורכז השכבה, וזוכים למענה חיובי לכל פניותיהם. בבתי ספר אלה נענים לכל גחמה של ההורים, מנסים לרצות אותם בכל דרך אפשרית (על דרישת הורים “לשפץ" ציוני הגשהשל ילדםשמענו?), ממעטים להעניש תלמידים שסרחו רק כדי לא לעורר את זעמם של ההורים, ועל דרישה מתלמיד, שהרבה להחסיר והישגיו השליליים רבים מספור, לחזור על כיתה, הס מלדבר. לצערי, נראה לעתים שמדיניות זו מקבלת חיזוק גם בהנחיות משרד החינוך, ויעידו על כך זכויותיהם הרבות של התלמידים - בעוד אין להם אפילו חובה קטנה אחת של נוכחות סדירה בבית הספר, ובזמן שאין גם הגדרה ברורה למילה “תלמיד". מהאמור לעיל עולה תמונה עצובה של העדר גבולות ברורים, חשש של בתי הספר מהצבת גבולות פן לא יזכו לגיבוי ממטה המשרד, הורים אלימים (פיסית או מילולית) המנסים להשליט את רצונם על בתי הספר, ראשי רשויות המצפים להישגיות (לעתים בכל מחיר) גם אם היא באה על חשבון הצבת גבולות, ותלמידים הנמצאים בגיל ההתבגרות ורוכשים, מתוך אוזלת יד שלנו, המבוגרים, נוהלי התנהגות קלוקלים שיעשו אותם להורים אדישים בעתיד. בל נשכח שחלק מההורים מעניקים לילדיהם גיבוי מוחלט מתוך פחד שמא “יאבדו" אותם או את הקשר איתם. הסיבה לכך יכולה להיות שעיסוקם של ההורים אינו מותיר בידם לא זמן ולא רצון להתמודד עם ילדם ובשל כך הם בוחרים בדרך הנוחה יותר של הגיבוי, או שחלק מהם מאמינים באמת ובתמים שצריך לתת לילד חופש מוחלט, והוא כבר ימצא את דרכו בנתיבי החיים. לית מאן דפליג שבית ספר אשר חרת על דגלו גבולות ברורים ומוגדרים, והוא גם פועל ליישומם, יוכיח עד מהרה את הקשר בינם ובין ההישגים הלימודיים של תלמידיו, בעוד בית ספר שמתיר את הרסן לחלוטין לא יאחר לקצור את הפירות הבאושים של מדיניותו החינוכית. מובן שגבולות ברורים אינם באים במקום אהבת התלמיד, יחס אישי, סיוע לימודי ורגשי, התחשבות מיטבית ומרבית בכל מצוקותיו של הפרט ורצון כן לסייע לו. הצבת הגבולות מצטרפת למדיניות חינוכית כוללת הרואה לנגד עיניה כל העת את טובת התלמיד, ומעדיפה הישגים עתידיים על פני שביעות רצון מדומה וזמנית. לסיכום: אל לנו לחשושמהצבת גבולותברורים ומוגדרים בפני המתבגר, במגמה להכינו לתפקוד בחברת העתיד. לכך מתאימה אמירת החכמים: “חוסך שבטו שונא בנו" (והכוונה כאן לשבט המוסרי, כמובן). זוהי משימתנו החינוכית גם אם לעתים נלוות אליה תחושות של חוסר שביעות רצון בקרב חלק מהתלמידים והוריהם או כותרת במקומון העירוני...

את המענה הברור: אנו חיים בחברה שיש בה חוקים למכביר, אך אין בה שלטון חוק, וזו חברה שסוגדת לבני הנוער (“הנסיכה שלי", “המלך שלי") ומאמינה שהם מרכז ההוויה ואינה מגלה יכולת להציב בפניהם גבולות, חברה שמטפחת את ה"אני", ה"עצמי", על חשבון טובת הכלל עם הישגיות אישית ולא קבוצתית, חברה המשדרת לתלמידים ולהוריהם כי גם אם יש מערכת חוקים וחוזרי מנכ"ל (אסור לתלמיד לנסוע לחו"ל בימי לימודים, אך מה יקרה לתלמיד שנסע?...), תמיד אפשר לעקוף אותם באמצעות ועדת ערר וגם ועדת ערר עליונה. אני מניח שמעצבי התכנית החדשה שהגיעה לישראל נמנעו מלהטיל על התלמידים כללי התנהגות נוקשים כי חששו מהעדר שיתוף פעולה עם ההורים, תנאי ראשון להצלחת התכנית בארה"ב, שכן, ההורה הישראלי הממוצע דוגל במדיניות “יד חזקה" כל עוד אין מדובר בילדו שלו. התכנית האמריקאית מבוססת על תוספת משמעותית של שעות לימוד יחד עם כללי המשמעת הנוקשים, ואולם אנו יודעים היטב שאין די בתוספת שעות הוראה, אלא יש גם צורך לוודא שהתלמידים יבואו לבית הספר וייקחו חלק בכל הפעילויות הנדרשות. אין זה סוד שתלמידי ישראל נמצאים במקום הראשון בעולם בתחום ה"הברזות", לפי נתוני המדענית הראשית של משרד החינוך, ולא זכור לי שמישהו ממעצבי מדיניות החינוך בישראל נתן דעתו לנושא הזה וכינס צוות חשיבה כדי לבחון הטלת סנקציות על תלמיד (בייחוד בחטיבה העליונה) שאינו מבקר בבית הספר באופן סדיר. מעבר לנושא ההיעדרויות, בית הספר אמור להציג גבולות ברורים בפני המתבגר, לא כדי לעכב את התפתחותו, אלא בדיוק להפך – כדי לאפשר לו לרכוש הרגלים שישרתו אותו בעתיד, עם התבגרותו. כל מומחי החינוך מצהירים השכם והערב על הצורך בהצבת גבולות, וחלק מהם אף מצהירים ש"הילדים מצפים לכך", אך בפועל, כאשר מגיעה העת לממש את אשר הצהרנו בלהט, לפתע אנו מקבלים “רגליים קרות", ומנסים למצוא מוצא של כבוד שיאפשר לנו “ללכת עם ולהרגיש בלי" - אנו מנסים להמיר עונשים חינוכיים בשיחות אין סופיות, מאפשרים לתלמידים מסוימים לשים ללעג ולצחוק את בית הספר ואת נהליו, וחלק מאיתנו אף מגדילים לעשות, וכדי ליצור אווירה נעימה, שתישא חן בעיני התלמידים, הוריהם, הרשות והפיקוח, לים ראש לעתים בנוהלי התנהגות (תלבושת לא ִ אנו מק הולמת, איחורים, דרך דיבור מעליבה, זלזול בוטה), כל זאת לרווחת התלמידים שאמנם מכנים אותנו “סבבה" ו"שכונה", אך בתוך לבם יודעים שטעינו בדרך חינוכם. איני מתכוון ליצור רושם כאילו אני דוגל במשמעת פרוסית ועונשים דרקוניים. אני מכיר בתי ספר רבים בישראל שמקיימים שגרת חיים תרבותית ונכונה יחד עם הקפדה על גבולות ונוהלי משמעת ראויים, ואין לי ספק שהדבר בא לידי ביטוי גם בהישגי תלמידיהם.

קשר מאמר 29

הצבת הגבולות מצטרפת למדיניות חינוכית כוללת הרואה לנגד עיניה כל העת את טובת התלמיד, ומעדיפה הישגים עתידיים על פני שביעות רצון מדומה וזמנית