החאן - החולה המדומה
מכל זאת נסתבר לי דבר אחד בברור, אני לוקה גם בצהבת. נכנסתי אל אולם הקריאה במוזיאון איש בריא ומאושר וזחלתי החוצה שבר-כלי. החלטתי ללכת אל הרופא שלי. זה היה ידיד ותיק שלי והיה נוהג ליטול את ידי, למשש את דפקי, להתבונן בלשוני, אגב הרצאה על מזג האויר, וכל זאת חינם אין כסף... עתה ברצוני לחזור לאותו דף פרסומת של טבליות לריפוי הכבד, אין לי ספק, שכל אותם "סימני מחלה", שנזכרו בו, נתנסיתי בהם עד אחד, וביחוד אותו סימן המתואר כ"תחושה כללית של סלידה מכל עבודה." עוד משחר ילדותי נפלתי קרבן אמלל למחלה זו... מדע הרפואה לא הגיע באותם ימים להישגים של היום, והכל נהגו ליחס זאת למידה של עצלות בעלמא... מזגנו משקה בכוסותינו. הצתנו את מקטרותינו וחזרנו לדון במצב בריאותנו. איש מאתנו לא ידע לומר בברור, מה יש לנו באמת. אולם כולנו הגענו פה-אחד למסקנה, שמה שיש לנו אינו אלא תוצאה של התייגעות יתרה. כולנו זקוקים לדבר אחד – למנוחה..." מאת ג'רום ק. ג'רום, שלושה בסירה אחת, מלבד הכלב, מתוך: 1991 , עברית: יאיר בורלא, בית הוצאה כתר, ירושלים
אך כעבור זמן מה נרגעתי איכשהו. ומאחר שכל יתר המחלות הידועות בעולם הרפואה לא פסחו עלי, נפוג מעט רגש העלבון האישי. נמלכתי בדעתי והחלטתי שאסתדר איכשהו גם בלי עווית הרחם... ישבתי וגלגלתי מחשבות רבות. הרהרתי, איזו תופעה מופלאה נתגלמה בי מנקודת מבט רפואית ואיזה נס שלא יסולא בפז עשוי אני להיות בפקולטה לרפואה באוניברסיטה! סטודנטים לרפואה, שהייתי מתמסר בידיהם, היו יכולים לחסוך שעות ארוכות של שוטטות בפרוזדורים ובמדורים של בתי החולים. אני עצמי הנני בית חולים מהלך על שתים. אין להם צורך אלא להלך סביבי זמן-מה, ומיד אחרי כן הרי הם עומדים בבחינות ומקבלים תעודת הסמכה. אחרי-כן התחלתי תוהה, כמה זמן נותר לי עוד לחיות. ניסיתי לבדוק את עצמי. מששתי את דופק לבי. בתחילה לא היה דופק בכלל, אך כעבור זמן-מה פרץ הדופק פתאום. משכתי את שעוני והתחלתי למנותו לפי הזמן. הגעתי למאה ארבעים ושבע פעימות בדקה. שלחתי ידי וניסיתי לחוש את לבי. דממה גמורה. הלב חדל מפעֹם... מששתי את גופי לכל רחבו אך לא חשתי ולא שמעתי דבר. ניסיתי לבחון את לשוני; שלשלתי אותה החוצה ככל אשר יכולתי, עצמתי עין אחת וניסיתי לבחון אותה בעיני השנייה. הצלחתי לראות בקושי את אפס-קצה.
עירית פשטן, כרמית מסילתי-קפלן
7
Made with FlippingBook Publishing Software