החאן -מחכים לגודו

הדמויות והציפייה לגודו ברכה צמח

[במחזה זה] לכל חפץ על הבמה יש משמעות; התלבושות והאביזרים אינם רק רקע למחזה אלא חלק ממנו. אסטראגון עסוק כל הזמן בנעליו, יש לו כאבי רגליים והוא חולץ ונועל אותן כשגופו קרוב לאדמה. לעומתו, ולאדימיר מתעסק בכובעו, שכן הוא קשור לרוח. החבל של לאקי מסמל שעבוד. כולם לבושים כנוודים, ואילו לבושו של פודזו רומז למעמד גבוה יותר. אסטראגון, כאמור, קשור לחומר, לנעליו, הוא מקבל את העולם כפי שהוא, הוא תלוי בצורה מוגזמת בוולאדימיר. שם החיבה שלו הוא גוגו, ובלועזית Dis-( . הוא רוצה תמיד ללכת, אם כי לא ברור לאן, מדוע, מתי וכיצד. כינויו של ולאדימיר הוא דידי go-go ), אשר פירושו בצרפתית תגיד-תגיד. הוא המילולי מבין השניים, הוא רגיש למצוקות חברתיות ולניצול Dis חלשים. הוא מתכחש לחלומותיו של גוגו, מאמין שגודו יבוא בסופו של דבר ויביא גאולה. הוא לא יתייאש מלצפות לו. דידי וגוגו זקוקים זה לזה. אמנם מדי פעם הם רוצים להיפרד, אבל אינם מסוגלים לעשות זאת שכן הקשר ביניהם הוא קשר סימביוטי. הם ניגודים שהתחברו, הם למעשה מעין אישיות המפוצלת לשתיים. גוגו הוא האיד, החלק הפרימיטיבי והלא-רציונלי, ואילו דידי הוא האגו – הרציונלי-המילולי. כמו כן, פודזו מסמל כוח, מעמד, לא בזכות השכלתו אלא בזכות פיקחותו. הידרדרותו במערכה השנייה נובעת מהעובדה שהוא מנצל לרעה את זולתו. לאקי הוא אדם-מכונה, אדם תרבותי שהוקטן למעמד של אוטומט, אשר מגיב לפקודות אדוניו. נאומו הידוע של לאקי הוא סאטירה על השפה המדעית, הוא ביטוי להתפוררות עד טירוף של נפשו העדינה והמנוצלת. שמו הוא אירוני, שכן הוא רחוק מלהיות לאקי (בר-מזל).

איתי שור, יוסי עיני

גם פודזו ולאקי, כמו דידי וגוגו, הם שני חלקים של “אני” מפוצל. הם סמל למזוכיזם ולסדיזם. לאקי מדבר בשטף, אבל קשה להבין מהבליל שהוא מוציא מפיו מה הוא למעשה רוצה לומר. שפתו של פודזו היא כמו זו של איש מכירות, שדרן בטלוויזיה – דמגוג. שפה שאין בה אמת פנימית. בקט הצליח, בסגנונו המיוחד, לתת לכל אחד אפיון מיוחד הקשור לפנטומימה, לתנועה, למחוות ולשפת גוף. השליח [הנער] הוא הקשר היחיד של הנוודים עם גודו. דמות השליח לקוחה מהדרמה העתיקה ומהתרבות העברית-נוצרית. הוא מזכיר את ישו הרועה – לבושו פשוט, כותונת לבנה לגופו והבעת פניו כולה נאיביות ותום. הוא מעין שליח

10 מחכים לגודו