החאן -מחכים לגודו

המבשר את הגאולה העתידית – אבל בניגוד לדרמה הקלאסית, אצל בקט אין שום אפשרות לגאולה. כל הארבעה אומללים, מי יותר מי פחות.

]...[

נושא המחזה אינו גודו אלא הציפייה – אנו לא יודעים למה מצפים: למאורע? לאדם? לדבר? לאלוהים? למוות? – אולם מה שברור הוא שמחכים. גודו הוא מושא כיסופינו, אבל הוא מעבר להשגתנו. האם גודו הוא אלוהים? האדם מחכה לאלוהים, אך מה קרה לו? אולי הוא מת? אולי נטש את צאן מרעיתו? לגודו יש עניין להחזיק את מאמיניו במתח, ללא שיווי משקל; זהו סבל למען גמול או אשליה ביחס לעתיד. אמנם בקט , אבל מבקרים רבים סבורים שזו הייתה כוונתו. Godot באומרו God- אף פעם לא אישר שהוא התכוון ל ייתכן שגודו הוא הפתרון, ואולי הוא המוות שפעמים רבות מייחלים לו בשעת סבל. אף על פי ששני הנוודים משתוקקים לגודו, הם גם מפחדים ממנו. אם כן, השאלה היא למה הם מחכים, לישועה או למוות? ארבע הדמויות עסוקות במעין משחק גומלין. יחסית למלל המועט ישנה פעילות רבה הכרוכה בהוראות התקשורת רופפת ואולי בלתי אפשרית. ישנה 20- במה. הדיאלוגים במחזה מוכיחים, שוב, שבמאה ה התנצחות בין הדמויות, הן מזכירות בתגובותיהן הגופניות, המהירות והספונטניות, ליצנים מיומנים אשר עסוקים בזריקת כדורים לאוויר ובתפיסתם. “מחכים לגודו” משופע באזכורים אינטר-טקסטואליים למורשת ימי הביניים. שם המחזות משופעים בדמויות אלגוריות ולאלוהים תפקיד מרכזי בעלילה, אלא שאצל בקט אלוהים הוא נוכח-נעדר. הצופה אינו זוכה לראותו, רק מדברים עליו, או ליתר דיוק על הציפייה לבואו.

, עמ' 2012 , , תל אביב: רסלינג בקט ולוין: שפת גוף, הוראות במה ואינטר-טקסטואליות מתוך: ד"ר ברכה צמח, .71 – 68

יוסי עיני, ארז שפריר, איתי שור, ניר רון

11 תיאטרון החאן