החאן -מחכים לגודו

היה גודו המהפכה הפלסטינית, אולי אפילו יאסר ערפאת בכבודו ובעצמו, בהפקתו הדו- 1984- ב לשונית של אילן רונן בתיאטרון העירוני חיפה ובתרגום חדש לערבית ולעברית מאת אנטון שמאס. שמאס לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי להבליט יסודות פוליטיים במחזה, אבל תנודות הסגנון העדינות שלו מתבהרות במהלך ההצגה. על “אין מה לעשות” מגיב דידי של שמאס בעברית מדוברת קולחת: “מתחיל להיכנס לי לראש, הרעיון הזה. כל החיים שלי אני מנסה ככה להרחיק אותו מהראש שלי, ואומר לעצמי, יא ולדימיר, תהיה הגיוני, עוד לא ניסית הכל, וממשיך במאבק...” הדמות הדוברת מעוצבת בבימוי ואצל שמאס כפועל בניין. ערביותו מזוהה בפנייה “יא”, וכך תומך התרגום בפרשנות ומשתתף ביצירתה. [...] אמנם יידיש איננה עברית, אך התיאטרון הישראלי אינו רשאי להתעלם מהתרגום ליידיש “ווארטן אויף גאדא”, בוודאי לא כשהתרגום מועלה בארץ בידיו המנוסות (כמתרגם וכבמאי) של יהושע סובול [...] שגם ביים את היצירה ופירש את גודו ללא הילה אלוהית-דתית, אלא כשם של איכר צרפתי המבריח גבולות בין צרפת לספרד בתקופת המלחמה. ההצגה ביידיש משקפת הווי שאינו ישראלי אלא יהודי ועדיין מציע פירוש על ישראליות, ודווקא ביידיש (כולל הבלחות בצרפתית וקצת ספרדית, רומנית, גרמנית ורוסית). העלילה מתרחשת בתחנת רכבת על גבול ספרד-צרפת, לשם נקלעו שני פליטים יהודים, לוי ואלברט, ולדימיר ואסטרגון על פי גרסה מוקדמת של המחזה . יום לאחר מכן הוסר המצור הגרמני על סטלינגרד. 1943 בפברואר 1- המקורי. ההצגה מתחילה ב בפריז הכבושה, לדרום צרפת החופשי 13- שני הפליטים ברחו מהרחוב היהודי לה רוקט, ברובע ה ומחכים לבעל עדרים מבריח גבולות בשם גודו (כאמור, שם נפוץ באזור) שיעזור להם להגיע לספרד. גודו מתמהמה. פרשנותו של סובול נסמכת על מחקרם של ואלנטין ופייר טמקין, שפענחו רמזים רבים במחזה כרמזים יהודיים מובהקים הקשורים לביוגרפיה של בקט, שהיה כאמור חבר פעיל במחתרת האנטי-נאצית. [...] כגיבור תרבות ישראלית, גודו עבר בתנ”ך, בתרגומי שמיר ואלמז, והזכיר את המשיח, אם גם כאינטלקטואל בוהמי מפריז; היה אופטימי אצל יזרעאלי; והתמודד עם זהותנו ככובשים אצל רונן; התחפש לאישה אצל צ’ילטון כדי לבדוק עוד סוג גס ובולט של דיכוי חברתי-מגדרי ומינני; הפך להגדרת המדרג בהבימה ולישראלי מעודכן ועכשווי יותר מאשר עברי. דווקא ביידיש, אצל סובול, גודו מעורר חששות, שאם נמשיך להיות פוצו, נהפוך לפליטים כמו דידי וגוגו היהודים כל כך. היחס בין תפיסת הבימוי ועיצוב התרגום, המשרת-מעצב אותו במילים, הוא לרוב יחס ישר בהפקות “מחכים לגודו” בישראל. מסכות הלשון מגלות לקהל באולם את מהותו של גודו הנסתר, הכאילו חוצבימתי. .1986 , , תל אביב: דיונון 1986 – 1956 שלושים שנות ביקורת בקט בעברית מתוך: פרופ' שמעון לוי, פורסם באתר התיאטרון הישראלי, החוג לאמנות התיאטרון, אוניברסיטת תל אביב https://arts.tau.ac.il/theater/arc/Godot

(לאקי) דורון תבורי 1984 , הפקת תיאטרון חיפה בע"מ התיאטרון העירוני חיפה באדיבות מורל דרפלר צילום:

17 תיאטרון החאן