החאן - סיפור על אהבה וחושך

כשהייתי רק בן חמש, אולי שבועיים-שלושה אחרי שתפסתי את האותיות, כבר לקחתי וכתבתי באות רבועה על גבי כרטיס של אבא את ההכרזה: "עמוס קלוזנר סופר", והצמדתי בנעץ אל דלת החדרון שלי.

עוד לפני שלמדתי לקרוא כבר למדתי איך עושים ספרים: הייתי מתגנב ועומד על קצות אצבעותי ומציץ מאחורי גבו של אבא הרכון על מכתבתו, כתפיו שחוחות, ראשו היגע כמו צף בעיגול האור הצהוב שנבע ממנורת שולחנו, והוא מפלס לו אט-אט, בדי עמל, את דרכו במעלה הוואדי התלול שהתפתל שם באמצע המכתבה, בין שני תִלי הספרים הנערמים לפניו, הולך ומלקט, גוהר וקוטף ובוחן היטב מול האור ובורר וממיין ומעתיק לו על גבי כרטיסיות קטנות פרטים-פרטים מתוך כל מיני ספרים גדולים שהיו פתוחים מגובבים לפניו, ורושם ומשבץ בזהירות ובדרך אחראית את כל הפרטים המתאימים, פרט-פרט במקום היאה לו, כמשחיל אבני חן למחרוזת. בעצם, אף אני עובד בערך כמוהו. עובד כמו שען או צורף מן הדור הקודם: עין אחת קמוצה, בעין השניה תקועה מין שפופרת זכוכית-מגדלת של שענים, מלקחיים עדינים בין אצבעותי, לפנַי על השולחן לא כרטיסיות אלא המון פתקאות קטנות שעליהן רשמתי לי מילים שונות, פעלים, תוארי השם והפועל, וגם ערימות-ערימות של חלקי משפט מפורקים, ורסיסי ביטויים ושברי תיאור וכל מיני ניסויי צירופים. מפעם לפעם כמו תופס ומרים בזהירות רבה בין זרועות המלקחיים הדקים את אחד החלקיקים האלה, מולקולות זעירות של טקסט, מגביה, ובוחן היטב מול האור, מסובב לכאן ולכאן, רוכן ומשייף או מלטש קצת, ושוב מגביה ושוב בודק מול האור, משייף עוד כחוט השערה, ורוכן ומשבץ בעדינות את המילה או את הצירוף במקומם בתוך המארג. ומשתהה. [...] לכתוב רומן, אמרתי פעם, הרי זה בערך כמו להרכיב מאבני לגו את כל רכס הרי אדום. או כמו להעמיד פריס שלמה, על בנייניה כיכרותיה שדרותיה מגדליה ופרווריה, עד לאחרון ספסלי הרחוב, עשויה כולה מגפרורים וחצאי גפרורים מודבקים. 309 – 308 ' עמ 22 סיפור על אהבה וחושך