החאן - כנרת כנרת מאת נתן אלטרמן

«¡¥ªŸ¡ ¶¡œ¥²ª

״ ¶´¬§ ¶´¬§ ״  ´¡² ¥³¡ª

כשחנכו את אולמו החדש של התיאטרון הקאמרי ברחוב דיזינגוף בתל אביב חגגו גם חמישים שנה לקבוצת דגניה א'. רחוב דיזינגוף היה סמל לא רק לבוהמה התל אביבית אלא גם לעליית רמת חייו של הישראלי הוותיק. בבתי הקפה ששכנו בו דובר הרבה על הסדקים שבחברה ובממשל. בכסית הצוהלת גברה תחושת המבוכה ואפילו השמחה לאיד למחלותיה המתפרצות של ישראל. דגניה שחגגה באותם הימים את יובלה, שלחה את נציגיה, תנחום תנפילוב ומרים ברץ לבתי ספר ולכינוסים לספר את סיפורה. מהרבה בחינות סיפורה של דגניה נשמע כסיפור מופת, אפילו של תהילה אולם גם הוא היה מלווה בתהייה. באותן שנים החלה להיות נפוצה השמועה )השקרית( שטרומפלדור לא אמר טוב למות בעד ארצנו אלא קילל ברוסית. לכל היה ברור כי למרות הכל, התהילה לה זכתה דגניה עומדת בצל המשברים הרבים שפקדו את התנועה הקיבוצית לאחר מלחמת העצמאות. שנות החמישים שלאחר מלחמת העצמאות. השנים היו שנים קשות לקיבוץ, זכר הנופלים והטיפול בפצועים, הצורך הדחוף להקים הרבה קיבוצים בבת אחת ועזיבה המונית של חברים העלו סימני שאלה. חילוקי הדעות הפנימיים הביאו לפילוגים כואבים בתנועות הקיבוציות השונות. נתן אלתרמן כתב את "כנרת כנרת" כמחזה המציג את ימי הזריחה והשחר כראי שאולי נשבר לרסיסים. הקורא את המחזה כהיסטוריון מתפלא על כך שאלתרמן השתמש בעובדות היסטוריות רבות ושונות והכניס אותן לא בלי חיוך לתוך מחזהו כשהן מחופשות למחזה אחד, לעלילות שזורות במקום. המקום במובן זה הוא הרבה יותר מאשר דגניה המתוארת

במחזה. המקום הוא דגניה שהיתה לסמל בעיני בני הדור. האירועים הרבים המתוארים במחזה התרחשו בתקופות שונות. נתן אלתרמן לא מהסס לערבב ביניהם. הוא עושה שגיאות מכוונות ליודעי חן בקריצה, מערבב זמנים ועלילות מתוך תפישה כי המקום דגניה הוא סמל לתקופה מתמשכת, לתלם ארוך ולא לאירוע חד פעמי. הסיפור של הוויכוח עם ברוך בן יהודה שתבע מדגניה לקבל את הכסף שלה שאבד לו בדרכים, אכן אירע, אך לא ב- ,1913 - . הילד הראשון של מרים ויוסף ברץ נולד ב 1912 השיר של רחל המצוטט במחזה נכתב בשנות העשרים אלתרמן דאג לשחרר את הגיבורים מלקחת המאוחרות. אחריות על מה שהעלה על הבמה למרות שלא היסס להביא חיים בורוך ואשתו פרטים היסטוריים מדויקים. על כן רק זלאטה בעלי האכסניה בתל אביב זכו כי שמם המקורי יוכנס הם מופיעים במחזה כנציגי דור ההורים המפוכח למחזה. התוהים על דמותם של החלוצים ואפילו מבקשים להשכיב אותם במיטה, לכסותם בשמיכה ולקרוא דחוף לאמא כדי לרפא את החלוצים מהקדחת הרוחנית הנלהבת הגוררת אותם לעלילות גבורה ומטעני בדידות בתוך היחד. )השניים הוזמנו וצפו במחזה(. כל שאר הגיבורים זכו לשמות חדשים. מעבר לצד הדרמטי-תיאטרוני אלתרמן חש כנראה כי ים הפרטים שהוא הביא מהשנים הראשונות הן תופעה אחת. כולן מתייחסות אל נקודת הזינוק, אל השחר, אל הזריחה של המפעל הגדול. לא רק בגלל לא נבחרה במקרה על ידי אלתרמן. 1912 השנה העובדה שזו היתה שנת החמישים לדגניה. בסמינרים שניהל ברל כצנלסון על קורות תנועת הפועלים, שתוכנם היה ידוע היתה שנה בה 1912 לאלתרמן, קבע ברל כצנלסון שהשנה הכול היו בטוחים כי שעון המהפכה הציונית והסוציאליסטית פועל בשיא הדיוק; שהניצחון מובטח והתקתוק המבורך שלו יביא את הזריחה הנכספת. את זאת אמר כצנלסון כדי להסביר עד כמה התחזית היתה רחוקה מן המציאות, עד כמה ההתרחשויות לא תאמו את הציפיות ועד כמה צריכים להיות מוכנים למצב שבו השעון של התחזית ההיסטורית מתקלקל.