החאן - כנרת כנרת מאת נתן אלטרמן

«¥¥Ÿ µª ©¥µ¥œ ¶¡¬¡ª¶

מול שולחני היה מדף ספרים נפרד. ניצבו בו התנ"ך, שירי ביאליק ואלתרמן, כתבי ברל כצנלסון, ו"פרקי חיי" של ארתור רופין; ותמונותיהם של דוד בן-גוריון, ד"ר חיים שיבא ונתן אלתרמן – שלושה אנשים אשר היו בעיני דגולים על כל האחרים שהכרתי. הביטוי "הערצה" אינו מקובל עלי. יש בו הד של "עריץ" ותו של פולחן. יחסי אליהם היה צירוף של הערכה עמוקה, הוקרה ואהבה. זכיתי שחייתי בדורם והכרתי אותם אישית. את נתן אלתרמן הכרתי מקרוב רק אחרי שנתמניתי לרמטכ"ל, , והייתי במחיצתו הקרובה של בן-גוריון. פגשתי בו כמה 1953 - ב פעמים עוד קודם לכן. בשיריו בתרגומיו הייתי בן-בית. התייחסתי אליהם כאל ביטויים אישיים שרק הוא, נתן אלתרמן, ואנוכי חשים אותם למלוא עמקם. בן-גוריון האיש, המדביק בבן-גוריוניזם את כל סובביו, קרב וקישר אותי לנתן אלתרמן, שנמצא באותה עת – גם פיזית וגם נפשית – בחצרותיו. כשהכרתיו מקרוב, ראיתי אדם בלא פגם. היו לו חסרונות – אך לא פגמים. היו לו חולשות, אך לא דבק בו רבב. ככל שהרביתי לפגשו ולראותו, בשעות היום והנשף – עליז ומדוכא, באבל ובעת התרוממות הרוח – נפעמתי מעושר רוחו, מכושר ביטויו, מכנותו ומיושרו האישי. אין זה מקרה שנתן אלתרמן כתב שירי אהבה, טורים מדיניים, פזמונים קלילים וסאטירות. גם אין זו רב-גוניות של משורר. להיפך, זה הביטוי המלא לשעות השונות של האיש האחד. לכן גם אי-אפשר למדר, למתוח קו מבחין, בין סוגי שירותיו. יש ב"טור השביעי" שירים וקטעים שעצמתם הלירית עמוקה עד לכאב )פעם, בשעת לילה מאוחרת, אמרתי לאלתרמן שיש לו שירים המקפיצים ומזעזעים אותי כמו חריקת מסמר חלוד על פח ברזל(, והפזמונים שלו – יש בהם לא רק קלילות. האיש המלא, רווּי י, סגוף תלאות הגלות, פצוע ושותת דם שואת ִ יד ִ ו ָ ד ַ העבר התנ"כי, ה היטלר; הבוחן, חד-חושים וצלול-מחשבה, את אירועי היומיום; הלוחם המאמין בעתיד – כל אלה אינם צדדים שונים של אלתרמן. אלתרמן היה התמזגותם, פרי השורשים שחדרו וינקו מכל רובדי ההיסטוריה, של ענפים הפרושים באור ובצל. שירתו הכובשת של אלתרמן לא יכלה רק להיכּתב. היא לא הייתה מה שהינה לולא הייתה, מעל לכל, בבואתו, בבואת אדם גדול. אביו היה מורה. הוא, אלתרמן, היה גדול מחנכי דורנו. הוא הנחיל לבני הדור את תחושת ייעודם הייחודי והנעלה, להיות דור התקומה היהודית. הוא דיבר אל כל נער, תבע ממנו – וחישל אותו – לעמוד באתגרי העם ולראות בהגשמתם את משאל נפשו האישית; להיות אידיאליסט, אך גם לחיות את הבושם הנפלא של החיים, של העצים הירוקים, הים המלוח, היין והכוכבים. ולא רק בתוכן, גם בצורת כתיבתו, בסגנונה, בדקות השימוש בשפה העברית הורה על יפיפות הפשטות – הפשטות האצילה, הזכה, האסתטית. שמעתי מפי חבריו, שהיו אתו גם בשעות שהרבה לשתות, כי מעולם לא נשמעה מפיו אימרה גסה, ניבול פה. הכיעור לא פרץ, כי לא היה בו. פעם אחת שמעתי מפיו ווריאציה על בדיחה שהייתה מהלכת באותה עת. הבדיחה עסקה ב"יקה", שביקש לדעת מה השעה: האנשים שפנה אליהם לא היה להם שעון והם השיבו לו, "אין לי מושג"; היקה היה סבור שבעברית "מושג" פירושו שעון, וכאשר החליט לקנות שעון, ביקש בחנות שימכרו לו "מושג". הווריאציה של אלתרמן הייתה: ניבא אותו היקה ולא ידע מה ניבא; כדי לדעת את השעה שאנו חיים בה, אנו זקוקים למושג ולא למחוגים. אלתרמן היה אחד האנשים אשר חי את שעותיו המיוחדות של דורנו ואת שעותיו החבויות של הפרט ועשאן מושגי נצח.

כרמית מסילתי-קפלן, יואב היימן אודליה מורה-מטלון, נטלי אליעזרוב יואב היימן, יהויכין פרידלנדר

1976 , , הוצאת עידנים אבני דרך , מתוך משה דיין