החאן - אוי אלוהים - מאת ענת גוב

אישיותו של אלוהים יוחנן מופס

גדול חוקרי התלמוד במאה העשרים, שאול ליברמן, לימד אותנו שהדמות הטרגית בהא הידיעה של המקרא אינה יעקב, שאול או אפילו איוב, אלא אלוהים עצמו, הנקרע שוב ושוב בין אהבת ישראל לבין תסכולו העמוק מהם. אלוהים, המצהיר בחדוות נעורים אופטימית הגובלת בנאיביות כי העולם אכן "טוב מאוד" (בראשית א, לא), נדכא באופן כה עמוק משחיתותו המוסרית של האדם שברא עד שהוא אומר: "כי ניחמתי כי עשיתם" (בראשית ו, ז). כמה ייסורים קוסמיים טמונים בהודאה האלוהית בכישלון! אחרי שברא את העולם, הוא מטביע את בני האדם החוטאים בשואת מים – ומתחרט על כך: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא). הנאיביות שבאופטימיות הראשונית של אלוהים ועומק הפסימיות שהוא לוקה בה מאוחר יותר הופכים למה שניתן לכנותו ריאליזם אלוהי. אלוהים מבין כעת כי אינו יכול לצפות מן האדם לשלמות וכי עליו להשלים עם השחיתות האנושית. האדם אינו כולו טוב ואינו כולו רע; הוא רק אנושי. אלוהים מסיק כי התגובה ההולמת לחטאות האדם אינה פרץ זעם מעניש – קשתו וחצו, המופיעים בטבע כקשת בענן, מונחים בצד לתמיד – אלא דווקא הבלגה ומשמעת חינוכית הנמצאים בהרמוניה עם טבע האדם, הרחוק מרחק רב משלמות. בפרקים הראשונים בספר בראשית אלוהים מופיע בפנינו כאישיות מוסרית המתפתחת ולומדת מתוך טרגדיה והתנסות עד שהיא הופכת לדגם עבור האדם. המסר החשוב הוא שאפילו אלוהים טועה ואף לומד מטעויותיו. ישות פסיכולוגית מורכבת זו, הדמות שבצלמה נברא האדם, הופכת לדגם ההומניזציה של האדם. יש לתהות האם דימוי פסיכולוגי זה אינו מהמם יתר על המידה לתיאור, אפילו עבור אמן המכחול הדגול ביותר. נראה כי רק התיאולוגים הספרותיים של המקרא, בייחוד התלמודיים, מסוגלים לעמוד במטלה. שלא כמו הפילוסופים היווניים הנמנעים מן האנתרופומורפיזם, כפי שהומרוס משתמש בו לתיאור האלים היווניים, חז"ל דווקא מעצימים את האנתרופומורפיזם בתארם את מורכבויות הדמות האלוהית. אלוהים בחכמתו האינסופית ידע שאילו היה חושף את טבעו הטרנסצנדנטי האמיתי בפני האדם, היה מחולל שמות. על כן, עטה על עצמו חזות אנושית. הוא הופיע בפני האדם כאישיות נישאת, אך כזו שעשויה לשגות. הוא נכנס למערכת יחסים חוזית עם האדם, נעשה מעורב במצב האנושי, חווה תסכול מלבותיהם הקשים של בני האדם, התחרט שברא אי פעם את האדם, התרגש מתפילות משה ונביאים אחרים, התפרץ בהתקפי זעם על חטאות בני עמו, והיה כה קשור לישראל עד שנשא אותם שוב למרות חטאותיהם לאחר שכבר ניתן בידם גט. נראה שאלוהים חווה את כל קשת הרגשות האנושיים: אהבה, כעס, מעורבות, זעם, חרטה, עצב וכיוצא באלה. בכך הוא מעניק את חותם האלוהות לאנושיותנו עצמה. אלוהים אומר במרומז לאדם: 'לא תוכל לדעת מה מעל ומה מתחת, אך תוכל לדעת את אשר בלבבך ובעולם. אם תחושות ותגובות ורגשות אלה המרכיבים את הקיום האנושי יוארו באמונה וברציונליות, הרי שהם כל האלוהיות שלה תוכל לייחל. להיות הומני משמעו להיות אלוהי: כשם שאני קדוש, כך תהיה גם אתה קדוש; כשם שאני רחום, כך תהיה גם אתה רחום'. כל כן, רק ידיעה ממין אחד פתוחה בפני האדם, ידיעת אנושיותו של אלוהים.

, ספרית יהדויות – מכון שלום הרטמן, אישיותו של אלוהים – תיאולוגיה מקראית, אמונה אנושית ודמות האל יוחנן מופס, מתוך 2007 , הוצאת כתר, ירושלים

אוי אלוהים

6