החאן - המחיצה

ּתה בתאונת דרכים, הוא מאוד קיצוני. מבחינתך, החולי שלה שמוזכר במחזה ִ ם שאיבדה את ב ֵ הביטוי של הדמות של אילנה במחזה, א הוא חולי קונקרטי או שזו הקיצוניות של נסיבות החיים שלה? ברגע שיש אובדן, החיים הם לא אותם חיים. אתה פשוט אדם אחר. זה משהו שצריך ללמוד לחיות איתו, ואני מרגישה שהמחזה הזה נולד מתוך זה שאני עדיין לא מסוגלת בכלל לחשוב על עולם שבו אנשים שהם יקרים וחשובים לי - לא יהיו. הקשר עם ילד הוא כל כך טוטאלי שזה מציף אותך כחרדה, כי זה מקום שלא הייתי בו לפני כן. אני גם תמהה באופן פוליטי על המקום שאנחנו הולכים אליו, כי ר ָ ב ָ מן את האובדן בצורה שהיא בלתי-נמנעת, ואני לא מבינה איך אנשים מוכנים לזה. אני אעשה הכל לפני שאסכים לד ַ ז ְ הוא פשוט מ כזה. החיים של אילנה הם מבחינתי ה-'חיים שאחרי', אחרי הירושימה. אילנה לקחה את זה למקום של נוירוטיות כזאת, דברנית, אבל בעלה נוח נמצא באותו מקום בשבילי. זה אדם שהמגע שלו עם החיים הופסק. גם צלי, בתור מי שגרם לזה. לכן גם תמיד מעניין אותי הנושא הזה של אנשים שמאובחנים כהלומי קרב, כאילו שיש כאלה שהם לא. האם אפשר בכלל להיות לא, אם היית בסיטואציה הזו? אדם שאיבד מישהו, ואז אומרים עליה 'היא התחרפנה לגמרי'. האם אפשר לא להתחרפן? האם זה שממשיך ללכת לעבודה ולאכול צהריים בזמן לא ייתחרפן? החוויה הזו של אובדן בהחלט הייתה יכולה גם להתרחש בפינלנד בשבילי, אם היה נולד לי ילד שם, אבל פה יש איזה נרטיב-על שרץ מעלינו, שהוא כל כך נוראי, מהרגע הראשון עם אברהם אבינו והעקידה. אתה מניח את הספר ההוא בצד, ויש לך פרעות, אתה מניח את זה בצד, ויש לך את השואה. מהרגע הראשון אלה סיפורי ניצולים ומצילים. כילדה, אני לא התחלתי ככה, הרגשתי מאוד מוגנת ושמבוגרים תמיד דואגים לי. זה התחיל עם רצח רבין, זה היה הפצע הראשון במובן מסויים, שתפס אותי כבר בתוך השירות הצבאי שלי ולאט לאט התחיל לסגור עלי מבחוץ. אני שואלת את עצמי – מה אני אגיד לילד שלי? מה אציע לו? סע מכאן? אני לא רוצה לנסוע מכאן. הוא כבר , עוד מעט הוא יתחיל לשאול שאלות. 6 בן

11

ניר רון, נילי רוגל