החאן - המחיצה

סופרת שכבר הוציאה תחת עטה מספר ספרים, מתי וכיצד התהווה עבורך המעבר מפרוזה לדרמה? כ תמיד הרגשתי שהפרוזה הייתה מעין ברירת מחדל רגשית עבורי כצורת כתיבה, אבל האהבה שלי לתיאטרון היא הכי הורי עשו לנו מנוי לתיאטרון חיפה וההתאהבות שלי 7 קרובה לי מבפנים. למדתי תיאטרון מגיל צעיר מאוד, כבר בגיל הייתה מיידית ומטורפת. ההעלאה של המחזה הזה על הבמה היא מעין יציאה מהארון שלי כמחזאית, זו סגירת מעגל רגע ְ עם הילדות והנעורים. אני נמשכת להצגות שמתדפקות על הגבולות של אמנות התיאטרון, מצד אחד אני זוכרת כ מעצב את דורון תבורי בהצגת היחיד "אוריסטיאה", שחקן בודד על כסא, מצד שני השלמוּת הבימתית של "אשכבה" של חנוך לוין. אני זוכרת שלקחו אותנו ל-'ארבייט מאכט פריי' של דודי מעיין, בתור נערה זה טלטל אותי. היה לי גם עניין רב במחזאי הרולד פינטר, ששבה אותי בריאליזם המיוחד והעוצמתי שלו. כשכתבתי את 'המחיצה' זה היה מאוד מכוון אל התנועה הזאת שלו, הרגשתי שאנחנו ממש יכולים להיפגש. מה יותר קשה לכתוב? אני מרגישה שדרמה זו הכתיבה הקשה ביותר שיכולה להיות, משום שאני באמת חייבת לצאת מעצמי. לא הכל מותר. זה נכון גם בפרוזה ובשירה, אבל בתיאטרון זה מקבל ביטוי מאוד מוחשי וברור, אם לא בתהליך הכתיבה אז כשאתה פוגש את השחקן בחזרות. כשאומרים לי לקצץ, זה עושה לי את האושר הכי גדול, השחרור הזה מעצמי כשמישהו אומר 'אני לא יכול להגיד את המשפט הזה' או 'זה לא מתאים כאן'. בספרים יש לדמויות מרחבי תודעה מאוד גדולים. הרומן השני שלי, "מרכז בעלי מלאכה" למשל, הוא רומן תודעה. הולכים לפה, הולכים לשם. בתיאטרון זה אסור. זה חוק יסוד ראשון. פעם. אני 50 לו שם, והקורא יכול להניח אותו, אם בא לו לאכול הוא יאכל, ייעצר על שורה מסויימת, יירדם ויחזור אליה לא רואה את זה. בתיאטרון זה קצת כמו לשבת מול כיתת יורים. כשזה טוב זה נפלא, אבל כשזה רע – זה רע לתפארת. פעמים רבות כשאני הולכת לראות הצגה, הדיסוננס בין הטקסט לבין מה שקורה על הבמה יכול להיות טרגי, אני ממש מרגישה את זה פיזית. אבל כנראה שאני מחפשת את זה עכשיו, חוויה של אובדן שליטה. עייפתי מהשליטה כנראה, אני מעוניינת עכשיו בלפגוש אנשים. את רואה זיקה בין הדמויות שלך מהספרים והדמויות של המחזה? כולם היו בני. אני חושבת שהמקום הזה של הפורקן, של אובדן השליטה משותף להן, אבל בספרים הן עצורות יותר. הדרך שבה הדמויות עושות דברים במחזה היא הרבה יותר קיצונית. אילנה אומרת לנוח למשל "אני מבקשת שלא תתקוף אותי", ומראה לו איך. יכול להיות שאם היא הייתה דמות בספר היא לא הייתה מגיעה לשם בכלל, זה היה נעצר בתוך התודעה שלה, בפנטזיות. לקח לי הרבה זמן למצוא את השפה של הדמויות. הייתה תקופה ארוכה מאוד שכתבתי והייתה לי תחושה שאני כותבת תרגום לא טוב של משהו. זה לקח זמן, ובכל זאת בסגנון הדיבור של אילנה יש משהו אחר והגבוליות הזו מעניינת אותי. תהליך הכתיבה שלך היה מונחה גם על ידי הפן הויזואלי? כל הזמן. ראיתי לנגד עיני את הדירה, ראיתי את העציצים, ראיתי את הבובות של אילנה. ראיתי שזו דירת חדר. אחר כך לקח לי זמן להבין את הפלסטיקה של הפעולות של הדמויות, שבמערכה השלישית למשל היא מאוד מודגשת, כשהן עוברות מצד לצד של המחיצה. לקח לי זמן להצדיק את המעברים האלה, שהם כמעט סלפּסטיקיים, ליצור מצבים שבאמת מחייבים אותם לעשות את המעבר הזה. בתיאטרון אני גם מרגישה הרבה יותר חשופה. נקודת המוצא, הפגיעות, היא איומה. בספרות אני לא מרגישה את זה, כל אחד יעשה עם הספר מה שהוא רוצה, אני מזמן סיימתי עם זה. הספר מונח

הפיתוח הכי משוכלל של החרדה שלי ראיון עם מחזאית 'המחיצה' עינת יקיר, מראיין: בועז טרינקר

9