החאן - האדרת - מאת ניקולאי גוגול

אבל הצוללן, זה המחפש יהלומים שחורים, האיש שמעדיף את מפלצות צללים הקושרים את מצבנו אדרת המעמקים של שמשיות החוף, ימצא ב הקיומי עם אותם מצבים והלכי נפש אחרים שאנו תופסים בקושי ברגעים נדירים של הארה לא שכלית. הפרוזה של פושקין היא תלת-ממדית; זו של גוגול היא מרובעת-ממדים לפחות. ניתן להשוותו לבן-דורו, המתמטיקאי לובאצ'בסקי שגילה לפני מאה שנים הרבה מן התיאוריות שאיינשטיין פיתח לאחר מכן. אם קווים מקבילים אינם נפגשים, אין זה בגלל שהם אינם מסוגלים לכך, אלא משום שיש להם עניינים אחרים. אמנותו של גוגול מראה שקווים מקבילים, לא זו בלבד שיכולים להיפגש, אלא ממש כשם ששני עמודים שהם יכולים להתפתל ולהסתבך זה בזה לתפארת, שמשתקפים במים עשויים להיות כרוכים זה בזה בהתעוותויות עקמומיות אם המים רוטטים במידה מספקת. גאונותו של גוגול היא בדיוק הרטט הזה – שניים ועוד שניים הם חמש, וכל זה קורה בטבעיות גמורה בעולמו של גוגול, שבו לא על המתמטיקה ההגיונית שלנו ואף לא על אחד מן ההסכמים הפסוודו-פיזיים שלנו עם עצמנו אפשר לומר ברצינות שהם קיימים. תהליך ההתלבשות שאקאקי אקאקייוויץ' מתמסר לו, הכנתה של האדרת ונסיגתו ההדרגתית עד לעירום המלא הפשטתו ולבישתה, הוא למעשה תהליך של רוחו שלו. לקראת סוף הסיפור נראה שרוחו היא הדבר המוחשי ביותר, החלק התיאור של רוחו הסובב ברחובות פטרבורג, הופך האמיתי ביותר של היותו. לקראת סופו למשהו שאיני יכול למצוא לו תווית מתאימה. זוהי עלייה-השמיימה שטף הפרטים ה"לא רלוונטיים" יוצר רושם וצניחה תהומית בעת ובעונה אחת. כה מהפנט, עד שדבר אחד פשוט כמעט נעלם מן העין. פיסת מידע בעלת חשיבות עליונה, הרעיון המבני העיקרי של הסיפור, מכוסה פה על-ידי גוגול בכוונה תחילה במסכה )שהרי המציאות כולה היא מסכה(. בדרגה עליונה ונשגבת כל-כך של אמנות, אין הספרות מתעסקת כמובן בחמלה על המקופחים או בקללה על המנופחים. קסמה מופנה רק לאותה תהום סודית בנפש האנושית שבה חולפים צללי עולמות אחרים כמו צללים של אוניות אילמות, אלמוניות.

, מאת ולדימיר נבוקוב, גוגול מתוך מאנגלית: דורי פרנס, ,1997 , ידיעות אחרונות, ספרי חמד 149 – 141 ' עמ

9