גבורות - סיפורי החיים של בני ה 80 - מועצה אזורית מטה אשר עמותת הותיק גליל מערבי

בבר מצווה קיבלנו שעון, משהו שלא היה קודם. העולם זרם בקצב אחר. היו לנו מפתחות לכל מקום, והיינו “סוחבים” דברים. במחסן האקונומיה חילקו סבונים ומשחת שיניים לפי התור, ולמאחרים כבר היה “נגמר”. בגדים קיבלנו פעמיים בשנה, בפסח ובראש השנה, וזה היה צריך להספיק. אני זוכר חולצת טריקו עם פסים ירוק־חום שקטפתי איתה צברים. הקוצים לא יצאו בכביסה. הסנדלרייה עברה למחסן הנשק הישן, המקום היחיד בקיבוץ עם קירות בטון, שנשארו עוד מימי טרום המדינה. תחנות בחיי הפרידה מהמתים היא הדבר שהכי קשה לי. זה קטע שלא נגמר, לא משנה מתי הם נהרגו או נפטרו. למשל עזרא, שנפטר לפני שבוע–שבועיים. אני זוכר אותו כילד קטן ושונה, שהיה מביא לגן כבשה. הכבשה הלכה אחריו כמו כלב וישנה איתו, עד שהוא חזר לעבוד בדיר. שם הכבשים לא קיבלו אותה, כי היא הייתה לבנה ולא היה לה ריח של כבשים. בגיל שלי כבר רואים הרבה אנשים שנפטרו או נהרגו במלחמות. זה קשה לי מאוד, כי אני זוכר אותם. היו לי שלוש בנות. הבכורה נפטרה לפני עשרים שנה. היא הייתה הילדה הכי יפה שהייתה באפק לדורות, אבל החיים לא היטיבו איתה. שתי הבנות האחרות לא גרות בקיבוץ. אחת גרה בטבעון, מחנכת כיתות ו’, ואוהבת מאוד את עבודתה. השנייה גרה בתל אביב והיא סופרת ידועה. החינוך שלנו היה משמעותי מאוד. ידענו תמיד שאתה חייב להיות אחראי על עצמך, כי אין מי שידאג לך. עקב כך היינו טובים בצבא, שדרש אז תנאים קשים. היה לי רס”ר קשה, שכמעט התעלל בנו במושגים של היום. אמרתי לו שצעקות כמו ששמעתי מהמטפלת שלי לא יפחידו אותי. למטפלות שלנו לא היה ידע בחינוך, ספק אם למדו יותר מארבע כיתות. הן היו קשות. ואז הגיעה אמא של יובל – יקית, עדינה וטובת לב ופשוט התביישנו שהיא תכעס עלינו. בקיבוץ האלימות הייתה אסורה לחלוטין. אני זוכר שאני וילד נוסף מהכיתה הרבצנו לילד שהיה גדול מאיתנו בשלוש שנים. היינו חזקים יותר. עד היום אני לא שוכח את הבכי שלו. צריך לזכור: לא להכות חלשים ולא להשתמש בכוח. בצבא שירתי בצנחנים. הצניחות היו מסוכנות. פעם הצניחו אותנו בטעות בשטח שברו רגל. בדקו והישוו בין צנחנים ישראלים לצרפתים וגילו שהצרפתים 20% סלעי, ו 200 ק”מ. אנחנו היינו הולכים 15 כמעט לא נפגעים. הם נשאלו כמה הם הולכים - ק”מ. הליכה כזאת מקשיחה את הרגל, והיא כבר לא גמישה לצניחה. בסוף הבינו

- 16 –