גבורות - סיפורי החיים של בני ה 80 - מועצה אזורית מטה אשר עמותת הותיק גליל מערבי

דבורה נבו / אילון

מעולם לא הרגשתי " ילדת חוץ"! הוריי היו תושבי העיר ברנוביץ'. אבא היה בעל מלאכה מוכשר מאד ולאחר כיבוש העיר הועבר למחנה עבודה נאצי, לשם אספו הגרמנים עוד בעלי מקצוע יהודים, לעבודות שונות. גם הנשים עברו עמם למחנה, לשרת את תושביו. חלק מהאסירים הצליחו לברוח ליערות ניליבוקי, דרך מנהרה, שחפרו מתחת למחנה, והצטרפו לפרטיזנים של ביילסקי. סמוך לסוף המלחמה, לאחר שברנוביץ' נכבשה על ידי הרוסים, חזרה אמא .28.2.1945 לעיר וילדה אותי בבית היולדות ב לאחר סיום המלחמה חיינו ארבע שנים במחנה הפליטים "פריימן" בגרמניה, ליד מינכן, בדרכנו לארץ. עלינו לארץ. היינו בקבוצת "העולים החדשים" הראשונה שהגיעה ארצה, 1949 ביוני באוניה "עצמאות". כשראינו את חיפה יצאו כולם אל הסיפון, שרו את "התקווה" ובכו. חייתי עם משפחתי בחיפה. גרנו בהדר הכרמל. למדתי בבית הספר "ליאו 14 עד גיל בק" והייתי פעילה בתנועת "הצופים". במקום בו עומד ארמון הבהאים המוזהב, עמד "הצריף הירוק" של שבט "הלל" אליו השתייכתי. בסיום כיתה ח' היינו צריכים לבחור באיזה בית ספר תיכון ימשיך כל אחד מאיתנו ללמוד. בחרתי ללכת לקיבוץ, משאת נפשי. הוריי היו מפ"מניקים, יוצאי תנועת ”השומר הצעיר". הם העריצו את סטאלין, ראו בו מושיע ואהבו לשיר שירים רוסיים. הכרתי את חיי הקיבוץ מסיפורים שקראתי, וכן מחברה שלי שהיו לה דודים בקיבוצים ובילתה שם בחגים ובחופשים. התלהבתי מתיאור החיים, החגים, החגיגות ואורח החיים.

- 7 –