גבורות - סיפורי החיים של בני ה 80 - מועצה אזורית מטה אשר עמותת הותיק גליל מערבי

כשחזרתי משם הציעו לי לעבוד עם קבוצת "נעלה" ( נוער עולה לפני הורים) שבדיוק מכל רחבי רוסיה ואוקראינה. 15 עמדו להגיע למוסד נעמן. נערים ונערות בני את פניהם בשדה התעופה קיבל יצחק רבין שאמר "אין פרויקט נעלה יותר מפרויקט שנה אחרי בואם, הם כולם בעלי משפחות ובעלי מקצועות שונים. 31 נעלה". היום, חלק גדול מהם חיים בישראל ואחרים פזורים בכל העולם. והקשר איתם חם ואוהב עד היום. השגרה הקיבוצית נמשכת על כל פעילותה, חייה, ומאבקיה בכל התחומים ובתוך השגרה הזאת יש טעם מיוחד לכל הנסיעות לחו''ל, טיולים בהמון מקומות בעולם, אבל עדיין יש עוד מקומות שאפשר לבקר בהם, וכמובן הרבה טיולים בארץ. זה תמיד טעם שנשאר לאורך זמן מלווה בחוויות רבות. עשינו עוד מבצע יפה: החלטנו ללכת את "שביל ישראל" במשך חודשיים. 60 בגיל בהליכה מדן ועד אילת עם חניות אצל בני משפחה ובעיקר 60 חגגנו את יום הולדת חברים לאורך כל הדרך. זאת הייתה חוויה יוצאת מן הכלל שאני עד היום פשוט נהנית להיזכר בה. קראנו באחד מעיתוני הקיבוץ שמחפשים משפחות להליכה לכרם 63 כשהייתי בת שנה אחרי סמר". כרם שלום זו 30 שלום. אמרנו – "זה הזמן שלנו לעשות עוד נָגלה, אופרה אחרת לגמרי מסמר, קיבוץ שפעם היה קיבוץ מיוחד, והיום הוא קיבוץ אחר לגמרי. חווינו שם תקופה מיוחדת ולא פשוטה - זה היה בזמן עופרת יצוקה. גם אחרי השליחות הזאת נשארו לנו זיכרונות, בעיקר מכל הנגב המערבי ומכל קיבוצי העוטף. מקום כל כך קסום. עברנו את זה בשלום וחזרנו לכפר מסריק, לא הייתה לנו שום כוונה לא לחזור. כשחזרנו מכרם שלום הגענו כמעט לגיל הפנסיה. פתאום עולם אחר כאילו - לא מחויבים לעבוד, אבל כמובן שלא הפסקנו. לא הפסקתי לעבוד וליזום כל דבר שנראה לי חשוב. עסקתי הרבה בהתנדבות. זה מלווה אותי לאורך כל הדרך וזה גם נראה לי נכון. החיים הקיבוציים כנראה מתאימים לי עם כל הטוב והרע שבהם. הילדים שלנו 5 - הגדולים עדי ועפר - גרים בכפר מסריק עם ילדיהם שכמובן כולם כבר גדולים ( נכדים בקיבוץ). גם הנכדים בירושלים כבר מזמן לא ילדים וחלקם כבר חושבים על חתונה והקמת משפחות. שנינו ממשיכים להיות פעילים, עד כדי כך שהיה לי מרץ להיכנס לפרויקט של עבודה עם גרעין "צבר". חבר'ה שבאו מחו''ל להתגייס לצבא בארץ. הייתה קבוצה כזאת בכפר מסריק ואמרתי שאני מוכנה להיות המטפלת, "אם הבית" ולקחתי את זה מאוד ברצינות. אני חושבת שבצידם של הקשיים הייתה הנאה גדולה ועם חלקם אני עדיין בקשר. עבודה לא קלה בעיקר פיזית, אך עם חבר'ה כאלה היה טעם מיוחד במינו. ככה בלי להרגיש פתאום חוגגים שמונים ויש רצון לעוד הרבה חלומות, להגשים.

- 75 –