זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

הכל בכמות המדויקת של “כמה שתופס” ו”כמה שלוקח”. סיר האלומיניום הגדול היה מתבשל על אש קטנה כל הלילה, עד למחרת בצהריים. אמא נהגה לקשור את מכסה הסיר לשתי הידיות בעזרת מגבת מלופפת. אבל שיא האירוע עבורי התרחש בשעת לילה מאוחרת, כשאחי מוֹיְש ֶׁה ואני חזרנו הביתה, כל אחד מבילוייו הוא, והריח המוכר והאהוב היה עולה באפינו. תוך דקות היינו מוצאים את עצמנו רוכנים מעל הסיר המהביל, נלחמים בקשרי המגבת, ושולים בכפות את תפוחי האדמה החומים והלוהטים. תוך כדי ציחקוקים וליחשושים, פן נעיר את הישנים, חלקנו חוויות טריות, רכילויות מסעירות ועצות שבדרך כלל הועברו ממנו אליי. בבוקר התלוננה אמא, עם קורטוב של חיבה, על כך שמפלס החמין ירד. לעולם לא אשכח את המראה, שזיכרו מחמם את ליבי עד היום. כשהיינו ילדים אחי ואני ישנו באותו החדר ומשבגרנו הוחלט במשפחה שצריך להפריד בינינו. מרדנו ולא הסכמנו לקבל את רוע הגזירה. הבנו את רצון ההורים, אך לא רצינו להיפרד, והבטחנו שנימצא פתרון לסוגיה. החלטנו על סידור יעיל - כשהאחד מתלבש השני “עושה רונדל” – זאת אומרת מסתובב ולא מציץ. כיוון שהסידור הוכיח עצמו היו כולם מרוצים, ואנחנו המשכנו להיות שותפים לחדר עד אמצע שנות ההתבגרות. אז עברתי לישון בחדר עם סבתי במיטה שנשלפה מידי ערב מתחת למיטתה. אני עדיין מתגעגעת לשעות היקרות הללו שחלקנו בחדר המשותף, שהיו רק שלי ושל אחי. אני נזכרת בסודות שעיצבו את משפחתנו, היו ונשארו המייחד רק אותנו. D.N.A הניגון הפנימי שלנו, ה-

10