זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

גדלתי במשפחה עוטפת ומחבקת בת חמש נפשות - אבא, אמא, שני ילדים וסבתא מצד אמא, שגרה עמנו והייתה הדמות המרכזית סביבה התנהל הבית. סבתא, שכולם קראו לה מָאמָא, הייתה תמיד בבית. חיוכה החם והאוהב ניבט אלי בכל פעם כשפתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. האוכל החם, הטעים ו”המבריא” היה מוכן על השולחן, מחכה רק לי. תחושת נינוחות וביטחון ריחפה בחלל הבית. גדלתי בידיעה שתמיד יהיה מענה ויימצא פתרון לכל בעיה. זה לא מובן מאליו, ולא קורה בכל משפחה, ואני מוקירה ומודה על כך מעומק ליבי. כל משפחת המוצא שלי כבר הלכה לעולמה. אבי נפטר כשהייתי נערה, סבתי ואימי הלכו לעולמן בשיבה טובה, ואחי משה לא זכה לצערי לסגור שישה עשורים. פרטים רבים חסרים לי בהיסטוריה המשפחתית ורב הנסתר על הנגלה. למרבה הצער אנחנו לא שאלנו והורינו לא סיפרו. עכשיו, כשראשי וליבי גדושים בשאלות – ואני גם מוכנה לשאול, אין כבר כתובת לפנות אליה. כנראה יש משהו נורמטיבי בכך שהדור הצעיר לא שואל את ההורים שאלות. בעיקר כאלה הקשורות בילדותם שלהם, ברגעי חולשתם, במה שקרה לפני שהיו אבא ואמא. מסתבר שרובנו מבקשים לראות בהורינו בוגרים, חזקים, כאלה שיהיו משענת ומקור לביטחון, וקשה לנו להיפגש עם חלקים אחרים שלהם. החלטתי אם כך שלא אחכה ליום בו ישאלו אותי שאלות (ואולי לא ישאלו). גמלה בליבי החלטה לעשות מעשה, ולספר את מה שאני זוכרת מתוך המעט שנאמר לי ודרך החוויות שחוויתי. אחלוק את זיכרונותיי מתוך הצורך שלי להנציח, בתקווה שהצעירים במשפחה ישמרו על המורשת. בכך אולי אתרום לפריצת המחסום ולבניית גשר בין הדורות. בהתרגשות רבה אחלוק סודות משפחתיים כמו למשל על עוגת הגבינה שנאפתה תמיד בתבנית עגולה, או על הטשולנט שבושל משישי בצהריים, כשאמא הייתה “מעמידה סיר”, מכניסה בשר וירקות, דבש ותבלינים –

9