זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

מאז התרגלנו ליריות, טילים, בלוני נפץ ואש שהופנו לצפון ולדרום. כל כך התרגלנו, עד שקראנו להם “טיפטופים”. תושבי הצפון והדרום נפגעו וסבלו ואנו באזור המרכז המשכנו בחיינו וקיטרנו בסלון. מדי פעם פילחו אזעקות גם את השקט של אזור המרכז, ואנחנו מיהרנו לתפוס מחסה. שבע מלחמות עברנו ועדיין האמנו שנולדנו למדינה שתשמור עלינו ועל הערכים שבבסיסה. שבע מלחמות והוודאות נותרה. למרות ההתפקחות וההבנה שנועדנו לחיות על חרבנו, למרות התקוות שנקשרו בלידתנו, עדיין עמוד השדרה האישי והחברתי שעיצב אותנו נשמר. בבוקר 6:29 , . שבת, שמחת תורה 2023 באוקטובר 7 ואז התחולל אסון ה ואזעקה מחרישת אוזניים פורצת לשקט בחדר השינה. האזעקה נשמעת כנחשול דורסני שחור וענק. הערתי את גדעון בתחושה של בילבול. הדלקתי טלוויזיה והמבוכה רק התגברה. אנדרלמוסיה שלטה באזור הדרום ונזכרתי שליאורה אמורה לנסוע לאזור בענייני עבודה. צלצלתי להזהירה והיא ניפנפה אותי באומרה שהם כבר ספונים בממ”ד מזה זמן, חוששים ולא מבינים מה בעצם קורה. באוקטובר אורכת כבר כשנה וחצי 7 שאחרי אסון ה- מלחמת חרבות ברזל ואין יודע את סופה. מספר הנפגעים, אזרחים חיילים וחטופים על ידי החמאס, עצום. מלחמה זו בה אנו שרויים בימים אלה מערערת את תחושת הביטחון הוודאות והאחדות במדינה. אותו ביטחון לשמו הוקמה ועליו גדלנו. ההלם שחטפנו השאיר מדינה שלמה ללא היכולת להבין ולהכיל את מה שקרה ולהמשיך להיאחז בתקווה. כל הנפגעים – הרוגים ופצועים, חיילים ואזרחים חטופים – כולם בנינו ועולמנו התהפך. בצל השבר הגדול בסולם ערכינו, בצל הקרע החברתי הנורא ההולך ומעמיק בקרבנו, בצל התחושה של שבריריות החיים - מתעוררות אצלי שאלות הנוגעות בימים שלפני המלחמה. אפילו הקשיים שחווינו בלימודים, בעבודה, בבניית קריירה ומשפחה ובבניית חברה ישראלית

102