זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

התגוררה כאחת התלמידות במסגרת בית הספר והגיעה לביקורים מידי פעם בסופי שבוע. גם לה נמצא המקום לשינה באותו חדר צפוף. כשקצה נפשם בתנאים האלה ויכולתם הכלכלית השתפרה, יצאה המשפחה הצעירה לחפש דירה משלה. הם הגיעו לצפון הרחוק של תל אביב, מעבר לחולות, מקום משכנם של ה”ש ׇׁאקָאלִים” (השועלים) וקנו דירה בקומה השלישית, הזולה יותר, ברחוב אלחריזי בעיר. אני כבר נולדתי בדירה זו. הכבישים באזור רק נסללו, וריח הזפת הנשפכת נחשב כתרופה כנגד מחלת השעלת. הזיפזיף שנשפך על הכביש מתחת לזפת, ונדחס במכבש גדול ורועש הוליד את שיר הילדים הידוע בזמנו “המכבש הטיפש למה באת לקשקש”. באותה תקופה היה אבא בטיפולים שונים ברגלו ואף נזקק לאשפוזים. אינני זוכרת אם סבל מכאבים בשל הנכות, אך הוא נעל נעליים אורטופדיות גבוהות וצלע מעט. כנכה זכה להחזיק במכונית פרטית – שהייתה מצרך נדיר באותם הימים. בחוכמת החיים שאפיינה את אבא הוא ידע להפוך את הלימון ללימונדה, כלומר להפוך את הרע לסביר וטוב. המכונית הראשונה נקנתה כשהייתי כבת שלוש ובמשפחה מספרים שפחדתי להיכנס לתוכה. במהרה גיליתי את המקום המועדף עליי - המדף הצמוד לחלון האחורי עליו נהגתי להשתרע במהלך הנסיעות. אבי עבד כל חייו כמנהל חשבונות במשביר המרכזי. הוא היה ידוע כבעל חוש הומור מפולפל וקראו לו גליצייענר, לא רק משום שבא מחבל גליציה שבפולין, אלא גם בזכות השנינות שלו שנחשבה כמאפיינת את היהודים שבאו מאותו חבל ארץ. למשל, הוא אהב להזהיר אותנו מפני בן משפחה שהיה ידוע בנטייתו להגזמות, ואמר לנו שמכל דבריו נוריד ומהיתר נבדוק מה נראה כנכון ומה מוגזם. 50% כ בהזדמנות אחרת קבע עם קרובת משפחה שידרוך על רגלה מתחת לשולחן בכל פעם שתפליג בדבריה יתר על המידה. כיוון שהיה אהוב

30