זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

המפה הלבנה שנה. אבי לא נכח 80 האגדה המשפחתית מספרת על ערב שבת לפני כ בבית כי היה מאושפז לצורך ניתוח ברגלו. בבית נותרו אמי ואחי, שהיה כבן שלוש. אני טרם נולדתי. אמי ערכה את השולחן לכבוד ארוחת השבת ופרשה מפה יפה וצבעונית. אחי, שהיה עדיין זאטוט, משך את המפה, הפיל את כלי האוכל ואמר בכעס: “אבא לא מרשה!” אבא לא מרשה מפה שאינה לבנה לשולחן השבת. מסתבר שכבר בגילו הצעיר הבין אחי שאבא מקפיד על מפה לבנה לשולחן השבת, וחשוב מאד שנקפיד על כך גם בהיעדרו. עבורי כילדה הייתה זו כמעט הדרישה היחידה של אבי מאיתנו - להקפיד על פרישת מפה לבנה בארוחות חגיגיות. מעולם לא שמעתי אותו מעיר או אומר את הדברים במפורש – אך היה זה מובן וברור. היום אני ערה לכך שלא סיפר וכמעט לא שיתף בחוויות מבית משפחתו, ממנה נקרע בגיל צעיר. הוא השאיר מאחוריו עולם שלם, ומשפחה מסועפת - הורים, אחים בעלי משפחות ובני דודים, שכולם ניספו בשואה. המפה הלבנה כנראה סימלה את כל אשר אבד. עד היום אני מקפידה לשמור על המפה הלבנה בארוחות המשפחתיות בשבת ובחג, מתוך תחושה עמוקה שזה ציווי שהשאיר לי אבא. אבא לא ביטא געגועים למשפחה שאיבד ולא שיתף בצערו. ידעתי רק שאני דומה במראה פניי ובקומתי הגבוהה לאחיותיו. זאת אמר באהבה גדולה כלפיי, שהתחברה לאהבתו לאחיותיו. אבל יחד עם זאת הוא ידע ליהנות מהחיים. נסענו לטיולים, וציינו את כל החגים וימי ההולדת בכך שיצאנו כולנו יחד להצגה. לכבוד יום הולדתו של אבא צפינו במחזמר “שלמה המלך ושלמיי הסנדלר” בכיכובם 54 ה של אילי גורליצקי ויונה עטרי, שהיה אז להיט ענק. נהנינו מאד ושיריי המחזמר המשיכו להיות מושרים בבית.

32