זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

נָמֶלֶ’ה הקטנה בתל אביב, לאחר שאמי נשאה אותי בבטנה 1949 בספטמבר 6 נולדתי ב מעבר לתשעת החודשים המקובלים. כיוון שרצתה לזרז את הלידה שלא הגיעה במועדה, סחבה אבטיח כבד במעלה המדרגות עד לקומה השלישית, ולמחרת הגחתי לעולם בלידה קלה ומהירה. האגדה המשפחתית מספרת שאחי, אז כבן בן שש וחצי, רץ במעלה המדרגות תוך שהוא שר “יש לי אחות, יש לי אחות”. זכיתי בשם שונמית. שם כבד, שמורכב מאותיות השם שיינה-מלכה, שם סבתי מצד אבי שנספתה בשואה. לצורך בחירת השם נעזרו הוריי בחבר המשפחה שמעון תרסי, שהיה סופר ומתרגם. אבל כיוון שנולדתי במשקל זעיר השם היה קצת גדול עלי, וכבר עם לידתי נקבע שמי – נָמִי, אותו אני נושאת לאורך חיי בד בבד עם הצורך להסבירו לכל אדם. הייתי תינוקת קטנה ואכלנית גרועה. הימים היו ימי הצנע במדינה החדשה והאוכל ניתן בהקצבה. כדי שאעלה במשקל קיבלתי את מנת הבננות של אחי וגם של בן דוד רחוק, שאימו הייתה נדיבה במיוחד. אמי האכילה אותי בכפית כאשר היא לבושה בחלוק לבן ואחרי כל כפית אוכל הוסיפה סבתי כפית תה. כשסיימו להאכילני בהרגשת סיפוק אדיר על הצלחתן במלאכת הפיטום, הגיע חלקי במשימה - בדרך כלל הקאתי את הבננה וכל האוכל המושקע, כולל התה. למרות מאבקי הקשים באוכל גדלתי וצמחתי. כנערה נראיתי בריאה למשעי, במושגיה של אמי, עד שגם דיאטה קלה לא הייתה מזיקה לי. גדלתי בשנותיה הראשונות של המדינה. הבית היה בית ציוני ופטריוטי. הורי הצביעו למפלגת העבודה - אז מפא”י והעריצו את בן גוריון. אמי שעבדה במשרדי “איחוד הקבוצות והקיבוצים” הייתה מיודדת עם חברי במאי היה יום משמעותי בחיינו. 1 קיבוצים שונים שהיו מבאי הבית. יום ה אמי השתתפה דרך קבע במצעד הדגלים האדומים שצעד ברחובות תל אביב. אני זוכרת עצמי אוחזת בידה הגדולה, צועדת בשורה הראשונה בין

1949- היום

39

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025