זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן
הדגלים וכולי מלאה בגאוות הפועלים שזורמת בדמי למרות שאיני מבינה את משמעותה העמוקה. בימי “מבצע קדש” ואני כבת שש הפרו אזעקות את שלוות 1956 בשנת תל אביב. כדי להתגונן ירדו כל דיירי הבית לדירת השכנים שגרו בקומה הראשונה על עמודים וישבו ב”הול”, הוא חדר הכניסה, על ספסלי עץ שהוצבו במיוחד לשם כך. אותי ואת בת השכנים שהייתה בת גילי וחברתי דחפו מתחת לספסלים. מזלנו שלא צריך היה לבחון את יעילות ההתמגנות המקורית.
תל אביב באותה התקופה צומחת ומתרחבת. בתים רבים נבנים וגם בשטח הפתוח מול ביתנו הלך וצמח בנין חדש. אני זוכרת את אבי וסבתי 3 עומדים על מרפסת דירתנו ברחוב אלחריזי וחולמים על רכישת דירה בבית החדש שנבנה .2 ברחוב אלחריזי באיסוף כל חסכונותיהם, גם אלה של סבתי, קנו דירה בקומה השלישית בבניין החדש. דירה מרווחת בת שלושה חדרים, סלון גדול ושני חדרי שינה. הסלון רוהט בשתי ספות ששימשו את הורי כמיטות ללילה, סבתי קיבלה חדר משלה ולנו הילדים הוקצה חדר משותף. הבית היה אופייני לתקופה. כלי אוכל תוצרת נעמן ואגרטלים תוצרת לפיד. מקרר אמקור מודרני, שכבר הקפיא את המוצרים בכוחות עצמו ללא בלוק קרח, אך צבר שכבת קרח עבה שהיה צריך לרוקן ולהמיס.
מידי שבוע הייתה מגיעה לביתינו צעירה בשם ג’וליה, שתפקידה היה לעזור לסבתי בעבודות הבית. היא ניקתה וכיבסה, כשטקס הכביסה כלל הרתחה עם שבבי סבון בסיר
40
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online