זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

ענק, שהוצב על פתיליה בחדר הכביסה על גג הבית. הכל כובס בדרך זו – מהסדינים הגדולים ועד למטפחות האף העשויות כותנה. לאחר ההרתחה שטפו את הכביסה במי ברז, סחטו אותה ותלו על חבלי הכביסה שנמתחו על הגג. לכל שכן היה יום כביסה קבוע, ומקום המיועד רק לו על החבלים. סבתי טיפחה את ג’וליה, שהייתה כבת בית. היא אף שלחה אותה ללמוד קרוא וכתוב ואפילו קנתה לה תיק מתאים. הלימודים ארכו זמן קצר בלבד. משלמדה לחתום את שמה, סיימה את פרק לימודיה באומרה “גמרתי את כל הלימודים.” ג’וליה הייתה מקורבת אלינו שנים רבות עד לנישואיה. לחדר הכביסה היה מקום של כבוד במשפחתנו. מעבר לכביסה הוא שימש כ”חדר החושך” של אחי לצורך פיתוח התמונות שצילם והיה לו גם חלק נכבד ברומנים המשפחתיים. כיוון שגרנו בדירה האחרונה בגרם המדרגות, היה זה אך מתבקש להשתמש בגג כמקום שיזוף בשעות היום ובחדר הכביסה כמקום מסתור בלילה. אביזרים רבים, שהיום מובנים מאליהם, היו נדירים ויקרי מציאות בימי ילדותי. לטלפון ביתי למשל זכינו רק כעבור שמונה שנות ציפייה. זה מה שהיה מקובל אז. כיוון שעדיין לא הגיע תורם של שלנו וגם שלהם. אי אפשר היה שלא לשמוע האחד את שיחותיו של האחר, הסודות הפכו גלויים והחיים נעשו קרובים, לא תמיד מרצון. הטלפון הוצב במקום מרכזי בבית, כיאה למכשיר נדיר ונחשק, בדרך כלל על כוננית עץ בכניסה לבית, וכל צלצול עורר תחרות ביני לבין אחי – מי יגיע ויענה ראשון. בגדים חדשים קנו בדרך כלל בראש השנה ובפסח, ואני זוכרת את עצמי לבושה בבגדים שגדולים עליי לפחות במידה, “שיהיה גם לשנה הבאה”. כשהרגליים צמחו, והנעליים לחצו, במקום למהר ולקנות זוג חדש נהגו לחתוך את חרטום הנעליים, כדי לפנות מקום לאצבעות. כל השכנים – הם נהגו להגיע אלינו לצלצל או לקבל שיחות. בלית ברירה ספגנו את אובדן הפרטיות,

41

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025