זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן
כאן החל תפקידי כ”בת של אבא”. אבי נזקק לנעליו הגבוהות כדי שיוכל לצעוד עד האוטו, בדרך חזרה. תפקידי היה למלא במים את כובע הים שלי העשוי גומי, לרוקן אותו על רגליו של אבא כדי שיוכל לגרוב את גרבי הצמר הארוכות ולהיכנס לנעלים הכבדות. זה נראה לי אז מהלך טבעי. לא חשתי מבוכה או בושה. היום אני מבינה שרגעים אלו הוסיפו לקשר הקרוב והחם שהיה בינינו. הזיכרון שלי מימי שבת בבוקר צבוע בצבעי קיץ מוארים באור צהוב בוהק. בעיית חנייה לא הייתה אז בתל אביב ותמיד נמצא מקום חניה ממש בפתח הבית. מעטות היו המכוניות הפרטיות באותם הימים. טיפסנו עם כל המטלטלים את שלוש הקומות ו”מיד למקלחת”, לבל נמלא את הבית בחול, מה שתמיד קרה בכל זאת. ארוחת הצהריים הוגשה על מפה לבנה ומגוהצת. ארוחה שהייתה בעיניו של אבי תמצית המשפחתיות. המשפחתיות שאיבד ובנה מחדש. החום בבית כבד, במיוחד במטבח ובפינת האוכל בה ישבנו. מאוורר בודד ניסה להניע את האוויר, וכדי להקל מעט מתחושת החום הוצאו חלונות המטבח ממסילותיהם, נפתחו התריסים של מרפסת המטבח לכיוון הבית הסמוך ולמולם נפתחה גם דלת הכניסה של דירתנו לכיוון חדר המדרגות. גם השכנה בדירה שמולנו בקצה המסדרון עשתה כמונו, וכך נוצר מעין צינור אוויר. פתיחה הדדית זו של הדלתות והחלונות יצרה גם יחסי שכנות ללא גבולות. השכנים היו שותפים לשולחן המשפחתי ולעיתים גם לשיחות ולסודות. ברקע ארוחת השבת נשמעו מהרדיו פרקי חזנות ואבי נהנה לפזם ולזמר, עם השכן החרדי מהבית הסמוך שמרפסתו פנתה לכיוון המטבח שלנו. אני עדיין זוכרת ומתרגשת מהניגונים ששרו יחד בשתי המרפסות. זו הייתה שבת יהודית-ישראלית בבית שלי עם ארוחת שבת שמילאה את הבטן והתנגנה בלב. לאחרי פינוי השולחן, שטיפת הכלים וצחצוח הכיור, השתרר שקט בבית. רק קול הנחירות עלה מהחדרים.
48
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online