זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן
לראשונה בחייהם החליטו הוריי להעניק לעצמם מתנה ולטוס לטיול בחו”ל. טיול כזה היה פרויקט מורכב. הקופה המשפחתית לא הייתה מוכנה להוצאה שכזו וצריך היה לבנות תוכנית ולחסוך. בנוסף, למרות נוכחותה של הסבתא בבית, לא היה זה מובן מאליו לעזוב את הבית והילדים לתקופה כה ארוכה. אבל יותר מהכל, נדרשה התארגנות בריאותית. אבי סבל מהתקפי כאבים קשים בשל אבנים בכליות. הניתוח שנדרש לעבור נדחה על ידו פעמים רבות, אך הפעם החליט שכדי שלא לקלקל את הטיול עם כאבים שעלולים להופיע, יעבור אותו מיד. התאריך נקבע ואנחנו ליווינו אותו לבית החולים בילינסון כשכולנו מגויסים למימוש שלב נוסף בהכנה לטיול. ערב הניתוח נפרדנו בנשיקות, כל אחד בתורו, ואני, שהייתי “הבת של אבא”, הספקתי לנשקו פעמיים, בתחילת התור ובסופו ובליבי אמרתי הרווחתי נשיקה. למחרת יצאנו כל אחד לעיסוקיו, אמי נסעה לבית החולים ואני לבית הספר. בשעות הצהרים הגענו לבית החולים לקבל את אבי בסיום הניתוח. למרבה התדהמה יצא הרופא המנתח בראש פמליה, ואמר לנו במילים המהדהדות בראשי עד היום: “אנחנו מצטערים מאד אך הוא נפטר במהלך הניתוח”. הרגשתי שהאדמה בולעת אותי. היינו בהלם. הייתה זו מכה בלתי צפויה וקשה לעיכול. צנחנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. רגליי נשאו אותי מאליהן והתרחקתי מהמקום. חבר של אחי, שליווה אותנו, אחז בי והחזירני. התברר שאבי היה אלרגי לחומר ההרדמה, דבר שלא נבדק אז. חזרנו הביתה הלומי צער, המומים ומרוסקים. סבתא קיבלה את אמי 22 לזרועותיה ושתיהן נותרו חבוקות ובוכות זמן רב. אחי שהיה רק בן הסתגר בצערו ואני נותרתי לבד. כל אחד היה שרוי באבלו. הבית שידע ימים יפים, נותר באחת מיותם ללא ראש המשפחה האהוב. ימי האבל היו קשים. המבקרים נכנסו בשקט, לחצו ידיים ועטו עלי, הקטנה של הבית, בנשיקות. ידיהם היו מלאות כל טוב ובפיהם מילים חלולות. נרתעתי
50
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online